מהם השיקולים שעל בימ"ש לשקול בבואו להכריע בבקשה להפנות דברי דואר של חייב?

סעיף 58 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כדלקמן:

"58. הפניית דברי דואר של החייב

משניתן על חייב צו כינוס רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי או הנאמן, להורות ולחזור ולהורות שכל דבר דואר הממוען אל החייב במקום פלוני יופנה או יימסר מאת בעל רישיון כהגדרתו בחוק הדואר, התשמ"ו-1986, או עובד שלו - במשך תקופה שיקבע בהוראה אך לא תעלה על שלושה חדשים – לכונס, לנאמן או למען אחר שהורה עליו."

הרעיון העומד בבסיס סעיף 58 לפקודת פשיטת הרגל הוא לאפשר לנאמן שאיננו מכיר את החייב, לאסוף מידע על מצבו הכלכלי של החייב וליתן לו את היכולת להתחקות אחר נכסים השייכים לחייב מהם ניתן להיפרע.

בקבלת דברי הדואר השייך לחייב, ניתן, במקרים מסויימים, לגלות אודות נכסים השייכים לחייב ושהוסתרו על ידי החייב ו/או נכסים ש"נשכחו" מזכרונו של החייב כגון קופות גמל, תוכניות חסכון ישנות וכדומה.

יחד עם זאת, כאשר תיק פשיטת הרגל נפתח לפני כעשור שנים וכל אותה תקופה הנאמן פעל והגיש בקשות רבות במטרה לגלות אודות נכסי החייב וכאשר כל בקשותיו כאמור העלו חרס - ראוי יהיה כי בית המשפט לא יעניק את סעד ההפניה שכן היה לנאמן מספיק זמן כדי לנסות ולאתר נכסיו של החייב.

פעולתם של הנאמן ושל כונס הנכסים הרשמי נחוצה לשם שמירה על האינטרס הקנייני הלגיטימי של הנושים.

על בית המשפט בבואו להחליט בשאלה האם להיענות לבקשתו של הנאמן להפנות את דברי הדואר ליתן את תשומת ליבו כי הוראת סעיף 58 לפקודה הינה הוראה גורפת ומשמעותה פגיעה ממשית בזכותו של החייב לפרטיות.

מול זכותו של החייב לפרטיות עומד גם האינטרס של הנושים להיפרע בגין החובות.

באיזון בין הזכויות, מתן סעד גורף לפיו כל דברי הדואר, ללא כל אבחנה, יועברו לנאמן, הוא סעד חמור, אשר יש לבחון אותו בזהירות רבה. סעד כזה יפגע פגיעה קשה בפרטיותו של החייב, ולדברים משנה תוקף כאשר הבקשה מוגשת במעמד צד אחד.

אין ספק כי פתיחת דואר פרטי ומכתבים בעלי אופי אישי, אשר על פניהם ברור שאין להם קשר לעסקי החייב, אינה יכולה עוד לעמוד במבחן החוקתיות.

על כן, במסגרת עשיית האיזונים על ידי בית המשפט יש לבחון, מחד, את הצורך להתחקות אחר נכסי החייב כדי להבטיח פירעון החובות ומאידך, לוודא כי לגופו של עניין הפגיעה לא תעלה על הנדרש.

ככלל, אין עוד מקום לתת סעד של הפניית דברי דואר על דרך השגרה. על בית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 58 לפקודה רק כאשר מצביע המבקש על חשש ממשי כי החייב מסתיר נכסים או מנסה להבריחם.

גם כאשר נמצא כי יש מקום לתת את הסעד, על מנת למזער את הפגיעה, נראה כי יש לתת את הדעת לשיקולים הבאים:

האחד, התקופה בה יופנו דברי הדואר של החייב תהיה קצרה ככל הניתן. ההגבלה לתקופה של 3 חודשים המצויה בסעיף 58 לפקודה היא גבול עליון ואינה בהכרח פרק הזמן שיש לשאוף אליו.

השני, יש להבחין בין דברי הדואר השונים ולהפריד, ככל האפשר, בין מכתבים בעלי אופי אישי על פניהם לבין מכתבים בעלי אופי עסקי.

השלישי, יש להגביל, במידת האפשר, את הפניית דברי הדואר למכתבים מוגדרים, כגון אלה שנשלחים ממען ספציפי או ממקום גיאוגרפי מסויים. דוגמא: כאשר ידוע כי החייב מקבל מכתבים מבית החולים בעקבות מחלה הידועה לכולי עלמא.

הרביעי, דברי דואר שברור על פניו שהם אישיים ואין בהם כדי ללמד על מצבו הכלכלי של החייב או על מצבת נכסיו, יועברו לחייב מבלי שיפתחו כלל.

החמישי, הנאמן יתחייב כי המידע שעולה מדברי הדואר ישמש רק לביצוע תפקידו ואין להעבירו או לגלותו לאחר.

השישי, לאחר עיון בדברי הדואר יש להחזיר את דברי הדואר אל החייב.

סוגיה נוספת אשר מתעוררת נוכח הוראת סעיף 58 לפקודה היא מה מידת התועלת במתן סעד של הפניית דברי דואר.

כיום בכוחו של החייב לסכל, בקלות יחסית, את מטרת הסעד בסמוך למועד בו ניתן.

אציין כי בסמוך למועד חקיקתו של סעיף 58 לפקודה מרבית התקשורת נעשתה בין האנשים באמצעות הדואר ולכן אז היה נכון לחשוב כי סעד זה יהיה אפקטיבי.

עם ההתפתחות האינטרנט למשל, משמשים הטלפונים הסלולרים כתחליף לדואר.

בנוסף, העובדה כי דברי הדואר אינם מגיעים אל החייב, אלא אל גורם אחר {הנאמן}, ממילא תתגלה לחייב במהרה. במצב דברים זה, חייב המעוניין להסתיר מידע ולהתחמק מנושיו, יוכל לעשות שימוש בשירותים אלטרנטיביים להעברת מסמכים.