קיפוח חייו של אדם מן הראוי והנכון שימצא ביטוי מפורש, מזוהה ונפרד בצעדים העונשיים. גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח – אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד – יש בה מכללא משום מיזעור של הזוועה שבגרם המוות הזדוני והמכוון של שורה של אנשים. התגייסות של מי מאזרחי המדינה לסייע לאויב במלחמתו בה, היא מן הבזויות והנקלות שבעבירות והחוטא בה ראוי כי ייענש בחומרה.

עתירתו של העותר נדחתה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי, ולא בשל חוסר סמכות.

אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות כגון דא, והדברים ידועים. המערער מבקש, למעשה, לנהל מחדש את המשפט בו כשל, הן בעניין האחריות והן בעניין הנזק, זאת על אף שגרסתו העובדתית לא נמצאה מהימנה לאורך כל הדרך. יתרה מכך, איני סבורה שהייתי מתרשמת אחרת מאמינות גרסאותיהם של העדים ואיני רואה מקום להתערב בהתרשמותו של בית המשפט.

הכלל הבסיסי המכריע בשאלת עיכוב ביצוע הוא שיש לבצע את העונש באופן מיידי לאחר מתן גזר הדין, אלא אם קיימות נסיבות המצדיקות דחייה. בבסיסו של כלל האכיפה המיידית עומדים מספר שיקולים, וביניהם החשש לפגיעה בביטחון הציבור, שמירה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק והרתעת עבריינים פוטנציאליים. מהצד האחר, ניתן לחרוג מהכלל האמור במקרה מתאים, והשיקול הדומיננטי הוא מצב שבו ייפגע טוהר ההליך הערעורי. שבאי-קבלת הבקשה יגרם שהמערער, לא יקבל את יומו לפני ערכאת הערעור.

בהמלצתנו חזר בו בא-כוח המבקש מבקשתו למתן רשות לערער, ויגיש בקשה חדשה לשב"ס ליציאה לחופשות, שתישקל על ידי הועדה על פי הנתונים העדכניים שיהיו בפניה.

יש לדון בבקשה להארכה נוספת של מעצר ב-90 יום על פי אמות המידה המחייבות – מסוכנות וקצב המשפט. על פי האישומים שהוכחו לכאורה המשיבים נהגו בבריונות ואכזריות רבה. היותם בכלא לא השפיעה על התנהגותם, כאילו לית דין ולית דיין. בסוגיית קצב המשפט: אמנם נכון כי בחינת העניין על פי ציר הזמן של התקופה מאז הוגש כתב האישום – איננה תמיד משביעת רצון. לנוכח המסוכנות שעולה, האיזון מטה את הכף לקראת קבלת הבקשה על פי השיקולים המנחים במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים.

לא מצאנו עילה ליתן רשות ערעור, שכן ההחלטה אינה מעלה שאלה משפטית או עניין החורגים מעניינו הפרטי של המבקש.