מבקש העורר לקבוע דיון דחוף בערר בכדי שיתאפשר לו להשתתף בגילוי המצבה הצפוי להיערך בעוד מספר שעות. בערר טוען העורר כי המסוכנות המיוחסת לו תאוין אם ילווה במספר אנשי שירות בתי הסוהר, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. העורר מדגיש בהקשר זה כי אין לו עבר פלילי. כן טוען העורר כי החקירה בעניינו הסתיימה ולפיכך אין חשש לשיבוש הליכי חקירה. העורר מוסיף וטוען כי "לחץ הזמנים" לא יכול להוות נימוק למניעת בחינת האפשרות כי ייצא לאירוע חד פעמי, חשוב ונקודתי שלא יחזור עוד כמו גילוי המצבה של אחיו המנוח.

יש לראות בהתנהלות הוועדה מחדל מתמשך אשר גרם לחברה נזק הולך ומצטבר יום ביומו, הניתן לחלוקה לפי תקופות. בנסיבות אלה, כך נפסק, אין הוועדה חבה בפיצוי החברה בגין נזקים שהצטברו קודם לשבע השנים שנסתיימו ביום הגשת התביעה שכן על נזקים אלה חלה התיישנות; הוצגו לבית המשפט קמא חוות דעת מומחים ביחס לגובה הנזק מטעם שני הצדדים שביניהן פערים משמעותיים, ואילו בית המשפט קמא לא קבע כל ממצאים בעניין. משכך הורה בית המשפט העליון להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בין חוות הדעת בסוגיות היקף הנזק.

אין בעובדה שעניין המבקשים 13-8 נבחן שוב בעתירה זו, ואף אין בעובדה כי המדינה הסכימה לבסוף לשחררם, כדי לגרוע מהקביעה שבתקופת המעצר שקדמה לאותה עתירה הוחזקו המשיבים 13-8 במשמורת כדין. לבסוף דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשים 7-1 לפיצוי בגין אי-הסדרת מעמדם בתקופה שבה שהו בישראל מיום שחרורם ממעצר ועד ליום גירושם. זאת, כך נקבע, הן מן הטעם כי המבקשים לא תבעו סכום מוגדר בגין ראש הנזק האמור, הן לגופו של עניין – מן הטעם כי המבקשים לא הוכיחו כי המדינה התרשלה או הפרה חובה כלשהי כלפיהם בעניין זה.

המבקש אינו משתף פעולה עם ההליך הטיפולי, ומקבל על עצמו אחריות חלקית בלבד למעשיו. המבקש סובל מהפרעה אישיותית קשה וכי אין ביכולתו להשתלב במסגרת תעסוקתית. בעת הדיון סקר בית המשפט שתי חוות דעת שהוגשו בהליכים שונים, מהן עלה כי המבקש סובל מהפרעה אישיותית גבולית, ניחן במרכיבים אישיים אלימים וכי אין הוא מסוגל לספק את צרכי הקטין. זאת בפרט על רקע העובדה כי לקטין צרכים מיוחדים, ניסיונות שירותי הרווחה לסייע לא עלו יפה והמבקש אף אינו מאמין בשירות המוצע על ידיהם; טובתו של הילד היא לגדול במשפחה יציבה ועל כן הפיתרון הוא אימוץ. הצורך ביציבות בחייו של הקטין גם הובילה את בית המשפט לקבוע כי במקרה זה נדרש שהאימוץ יהיה "סגור".

מבקשת הגישה השגה ולאחר שההשגה נדחתה הגישה ערר לועדת הערר, במסגרתם טענה כי סכום המס שעליה לשלם הינו נמוך באופן ניכר מהמס שנקבע על ידי המשיב בשומה וכי טרם הגיע מועד תשלומו, בשים לב לעובדה שאגרות החוב חסומות למסחר ולכן יש להמתין למועד בו ניתן יהיה לממשן על מנת להעריך את שוויין.