הבקשה הוגשה על-ידי המבקשים-עצמם ולא באמצעות בא-כוחם, עורך-הדין אבן-אור, ומן ה"נספח" שצירפו לה עולה כי בא-כוחם מתעתד להגיש מחר את עמדת המשיב ביחס לבקשתם להארכת מועד להפקדת הערבון; אשר לבקשה החלופית לה עתרו המבקשים "להגשת ערר" על החלטת כב' הרשם , הרי שבקשתם בעניין זה אינה ברורה, וככל שכוונתם היא כי הם חפצים במתן אורכה להגשת ערעור רשם על ההחלטה הנזכרת עליהם להגיש בעניין זה בקשה נפרדת, ערוכה כדין, שאף היא תטופל כמקובל - אם תוגש.

אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים; בית המשפט המחוזי התייחס לשיקולים השונים אשר יש לבחון בעת שקילת מתן סעד זמני, וקבע כי הן סיכויי התביעה, הן מאזן הנוחות והן שיקולי הצדק אינם נוטים לטובת המבקשים; המבקשים לא הצביעו בבקשת רשות הערעור על נזק ממשי שצפוי להיגרם להם ממימוש המשכון על הפיקדון.

נסיבות המקרה אינן נופלות לאותם מקרים חריגים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר בעבירות סמים, מכיוון שמתסקיר שירות המבחן עולה כי מהמשיב נשקפת מסוכנות להישנות התנהגות בלתי-חוקית וכי הוא מתקשה להציב לעצמו גבולות או לעמוד בגבולות שהציבו לו; יש יסוד לתקווה כי בין אם כתוצאה מן הגישור, ובין אם בעקבות שתי ישיבות ההוכחות שנקבעו לחודש זה, יסתיים המשפט במועד קרוב. 

התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול בהתאם לסמכותו שלפי תקנה 410 לתקנות, וכן לשאלה אם ניתן יהיה לראות אז בדברי התשובה סיכום טענות בכתב, כאמור בתקנה 448 לתקנות.

תכליתו של חוק שכר מינימום היא להבטיח, בעיקר, קיום מינימלי לעובד, ולהבטיח את זכותו להתפרנס בכבוד; הגיונם של דברים, ותכליתו של חוק שכר מינימום מחייבים את המסקנה, כי עובד זכאי לשכר המינימום לשעה בעד כל שעות עבודתו, גם עבור השעות הרגילות וגם עבור השעות הנוספות, העולות על 186 שעות בחודש. דחיית פרשנות זו, תאפשר, למעשה, את עקיפתן של הוראות חוק שכר מינימום, המגלמות זכות סוציאלית ראשונה במעלה, ולריקונה מתוכן.          

שתי הבקשות שהוגשו נדחות. הבקשות לא מגלות נסיבות חדשות, ואין זה מן המקרים הנדירים הדורשים התערבות; המבקש מוזהר איפוא כי אם ימשיך לנהוג כך הוא עלול להתחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

הבקשה אינה נתמכת בתצהיר והנספחים שצורפו לה אינם מלאים ועל כן לא ניתן לקבוע כי המבקש הוכיח כדבעי שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשלם אגרה, ודומה כי גם בקשר עם התנאי השני בדבר קיומה של עילה, ניצבת בפני המבקש משוכה לא קלה.  

ההסבר הלאקוני כי מדובר בתקופת חגים וודאי אינו מספק, בפרט כשתקופת חג סוכות אינה נמנית במניין הימים ומדובר למעשה בארכה אוטומטית. מן הבקשה לא ניתן ללמוד על צעד כלשהו שנקטה המבקשת לשם הגשת הליך במועד, וודאי לא על גורם המצוי מחוץ לשליטתה של המבקשת.

בסופו של יום בחינה ממוקדת של עמדת המבקשת בנוגע לבקשת רשות הערעור שהגישה מעלה את המסקנה כי הבקשה מכוונת בעיקרה לא לשאלה האם רשאיות היו המשיבות לדרוש בטוחה כאמור כתנאי לתיקון שם הנשגר אלא לשאלת סבירות הבטוחה ושיעורה. בעקבות השלמת הטיעון בעל-פה התברר איפוא כי גם המבקשת אינה חולקת על כך שהמשיבות ניצבו בפני סיכון כלשהו לאור מאפייניו הקניינים של שטר המטען. 

הימנעות מחיוב בפיצויים במצב דברים זה אינה מניחה את הדעת מן ההיבט של פיצוי קרבנות העבירה, שאסור לו להשתכח מלב חרף ההתמקדות של ההליך הפלילי בענישתו של העבריין. האם נדרש לשם כך תיקון חקיקה, או שמא ניתן במקרה מסוג זה להורות על תשלום פיצוי "קולקטיבי" שיופקד בבית המשפט וישמש קרן ראשונה למימוש רכיב הפיצויים שבגזר הדין?