אין מקום להידרש בהליך זה ובערכאה זו לשאלת החזקתו במשמורת. זאת כמובן, מבלי לפגוע בזכותו של המערער להעלות כל טענה, לרבות בקשה לסעד זמני, במסגרת הליכים שינקוט נגד ההחלטה החדשה שנתקבלה. ויודגש, ככל שלמערער טענות לעניין החזקתו במשמורת הנובעות, בין היתר, מחלוף הזמן, או מתייחסות לפעולות אותן מגדיר המערער כ"מחדלי הרשות", נכון יותר שטענות אלה תתברנה תחילה בבית הדין לביקורת משמורת, ולא לראשונה בבית המשפט לעניינים מינהליים. 

בעוד שבבתי המשפט לענייני משפחה הודאת שלושת המעורבים כי המשיב הוא אביה של הקטינה היתה מתקבלת, הנה בבתי הדין הרבניים לא היה לה משקל נוכח החזקה "רוב בעילות אחר הבעל"; בעקבות קבלת חוות דעת מקצועית נוספת בשלב הערעור, כי "מבחינת טובתה של הקטינה, על בית המשפט להכריע בצורה ברורה מי הוא אביה"; רק בתי המשפט אלא גם בתי הדין מחויבים בהעלאת תרומתם בסוגיה, ומעבר לכללים הנוקשים שנקבעו בהלכה כדי שלא להרבות בפסיקה שתוצאתה ממזרות, נזכיר - במישור הפרודצורלי.

מדובר במקרה שבו הטעם לאיחור נובע מנסיבות חיצוניות אשר לא היו בידיעת המערער, ואף לא בנסיבות שבהן טעה המערער בהבנת הדין. נוכח האמור, נימוקי המערער בהודעת הערעור לעניין השיהוי בהגשת ההליך, אינם עומדים בנטל הוכחת קיומו של טעם מיוחד במידה הנדרשת, וזאת בהתחשב במשך האיחור הניכר כאמור.