המשיבים יהיו נתונים במעצר עד להחלטה אחרת. 

הוצע לעותר לעבור אבחון פסיכו-דיאגנוסטי פרטי ולהציגו לעיני מומחי המשיב, וכן להיפגש עם קצין המודיעין ולנסות להזים את המיוחס לו; המשיב צירף לעיוני את החומר החסוי בעניינו של המבקש. בדברי תשובתו גורס המשיב שהבקשה איננה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש ואיננה מצדיקה מתן רשות ערעור. עוד נאמר כי נכון בחר בית משפט קמא לאמץ את המלצת ועדת אלמ"ב בשל המסוכנות הגבוהה של המבקש כלפי סביבתו.

נפסק כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת לתת צווים אלו במשורה, ולהגביל את השימוש בהם למקרים מתאימים. מטרת הליכי בזיון אינה עונשית, ומטרתם העיקרית להוביל לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה פני עתיד. נוכח מטרה זו, נפסק שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין משמש הגנה במסגרתם.

המערערים אינם יכולים לאחוז את החבל משתי קצותיו: מצד אחד לטעון שאין מדובר ב"מוצגים" ומצד שני לכללם בתיק המוצגים, ומכל מקום ברי כי מדובר בראיות נוספות שיש להגיש בקשה מתאימה לצרפן בשלב הערעור. 

לפי טענת המשיבים המערערת טרם שילמה להם את ההוצאות שנפסקו לחובתה עד כה בהליך, וכי קשה לומר בשלב זה כי המערערת חסרת יכולת, בין בעצמה ובין בסיוע קרוביה, להפקיד עירבון נוסף בשיעור מתון, ממנו יוכלו המשיבים להיפרע, ככל שייפסקו לטובתם הוצאות נוספות בהליך; מעשיהם של המשיבים כלפיה הובילו אותה למצב הכלכלי הקשה שבו היא נמצאת כיום, וכי אמנם ילדיה סייעו לה בעבר אך אין זה מלמד שהם יוסיפו ויממנו את ההליכים המשפטיים אותם היא מנהלת.

המערער לא הצליח להצביע על טעם מיוחד שמצדיק היענות לבקשתו להארכת המועד להגשת בקשה לדיון נוסף, ואף לא שוכנעתי כי יש הצדקה להתערבות בשיקול דעת הרשם ובהחלטתו בענייננו. בהקשר זה לא למותר לשוב ולהזכיר את ההלכה שלפיה שיקול דעת הרשם הוא שיקול דעת רחב שערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל. 

"זכותם העדיפה מבחינה כרונולוגית ומבחינה עניינית" של המערערים, שניתן לגביהם "פסק-דין" הדוחה את בקשת ההצטרפות, יפה גם לבקשה שלפניי.  

בית המשפט קבע כי באיזון בין חומרת המעשה לנסיבותיה האישיות של המבקשת, ידן של האחרונות על העליונה. זאת, בשל עברה הפלילי הנקי, תפקודה הנורמטיבי המובהק, סיכול הכנסה אפשרית במגזר הציבורי בעקבות הרשעה וכן התרשמותו כי אירוע זה אינו אופייני לאורחות חייה; קבעו שופטי הרוב כי יש לתת את הדעת לפגיעה הפיזית והנפשית הקשה שנגרמה למתלוננת. עוד קבעו השופטים כי פוליסת הביטוח אשר כיסתה את הפיצוי האזרחי למתלוננת בסך של 170,000 ש"ח, מראה כי אכן הייתה ציפייה מצד המבקשת לפגיעה אפשרית של הכלב; במקרה הנדון ועל אף השיקולים לחומרה, כפי שפורטו לעיל, ובאופן חריג, יש מקום לתת עדיפות לפן השיקומי האישי לאור מצבה הבריאותי של המבקשת. על כן יש מקום לשנות את האיזון שערך בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להרשעה.