ריצויו של עונש מאסר בפועל אף פעם אינו עניין קל, ולא כל שכן כאשר מדובר באדם שזהו לו מאסרו הראשון. אולם, המעשים שבהם הורשע המבקש הם חמורים ביותר ואילו הקשיים שעליהם הוא מצביע משקפים את הקושי הנובע מטיבו וטבעו של עונש מאסר.

קבע בית המשפט קמא כי אין ביכולתה של חלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנתו הגבוהה של העורר. בית המשפט הוסיף וציין בהחלטתו כי ההחלטה הסופית בעניין תסקירי המבחן ומשמעותם מסורה לבית המשפט. כמו כן, קבע כי הגם שבעת הנוכחית אין מנוס מלהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, יתכן שבעתיד – וככל שההליך העיקרי לא יסתיים תוך זמן סביר – תשתנה נקודת האיזון בין השיקולים; כל מקרה נבחן על-פי מכלול נסיבותיו.

המבקשת טוענת כי הצורך במשלוח הודעה על פי סעיף 16(ב) לחוק הבוררות (המפנה לסעיף 8(ב) לחוק), לפיו נדרש להמתין שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה לשם הגשת בקשה למתן סעד זמני, סיכל את יכולתה לפעול על פיו נוכח סד הזמנים הדחוק. אלא שבית המשפט המחוזי דחה את טענת הדחיפות בכללותה; נוכח הקביעה האמורה – לפיה לא מתקיימים תנאיו של סעיף 5(א) לחוק הבוררות המאפשר לבית המשפט להורות על עיכוב ההליכים בתובענה – שיקולי היעילות השונים אותם רשאי בית המשפט לשקול במסגרת סמכותו על פי סעיף 5(ג) לחוק, אינם רלוונטיים עוד.

אין להסיק מכך שחברת הירקון ויתרה על זכותה לקבל דמי שימוש המגיעים לה לפי דין מהמדינה בגין שטחים שהאחרונה עושה בהם שימוש באופן בלעדי; הסכם 1990 כלל ויתור הדדי על חובות העבר, ומכאן שחברת הירקון לא הייתה זכאית לדמי שימוש מהמדינה עד לאותו שלב. אולם היא זכאית לכך, כעניין שבעיקרון, ממועד כריתתו ואילך. לא ברור עד תום מקביעה זו מה שטחו המדויק של השטח הצבאי שבו מחזיקה המדינה באופן בלעדי, ואין ממצא בעניין זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. על כן, ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לגודל השטח המוחזק בידי המדינה והשלכתו על דמי השימוש, יכריע בעניין בית המשפט המחוזי במסגרת תיק זה.

בתחילת הדרך עמדנו על עיקריה של הלכת אלמגור, ולפיה על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים, יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, וכי התשובה לשאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לקביעה כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ושל דרגה; בחינה זו עבורנו אכן אינה אבן בוחן בלעדית לשאלת קיומה של הפרת זכות יוצרים, אך היא נועדה לסייע בעדנו לבחון אם לפנינו ריבוי של נקודות דמיון מהותי, שיכול להוביל למסקנה בדבר קיומה של העתקה.

יש להזכיר כי סעיף 11 לחוק קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". אמנם שאלת היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת העררים לא הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקתו של בית משפט זה, אך אין צורך להידרש לשאלה זו לעת הזו. כלומר, אף אם נניח (ומדובר בהנחה בלבד) שהיקף ההתערבות של בית משפט זה רחב יחסית במקרים הבאים בפניו לפי החוק, הרי דין העתירה להידחות. זאת, משום שכפי שקבעה ועדת העררים בפסק-דינה, העותרים לא הציגו ולו ראשית ראיה לכך שהמדובר במקרה זה בפגיעת איבה כהגדרת החוק  

עצם העובדה כי עומד ותלוי לפני בית משפט זה ערעור בסוגיה דומה אינו מצדיק כשלעצמו היעתרות למתן רשות ערעור, שכן הערעור התלוי ועומד הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה ראשונה ואילו במקרה דנן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בשבתו כערכאת ערעור וכאשר הבקשה לפני בית משפט זה היא ב"גלגול שלישי". בהינתן המצג עליו הצביעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי במקרה דנן איני סבור כי דחיית הבקשה תגרום למבקשים עיוות דין.

אין בידי להיעתר לעתירה, שכן במקרה דנא אכן ניתן היה להגיש עתירת אסיר, הגם כשהמדובר בנושא בעל אופי כללי. סמכות בית משפט זה בכגון דא אינה נשללת, אך הסדר הטוב מצדיק כי הדברים יידונו כסדרם במקום הראוי להם מתחילה.

נטיתי ליתן החלטה לגופו של עניין, ואולם, לאחר שחזרתי ועיינתי בהחלטתו של כב' השופט אבו טהה, שם נאמר, כזכור, כי הוא מתכוון לדון בבקשה לעיון חוזר, לאחר הדיון בבית משפט זה, הגעתי למסקנה כי נכון יהיה להחזיר את הנושא לבית המשפט המחוזי, אשר אמור לדון גם בבקשה לחילוט הפקדותיהם של המשיבים ולחילוט חלק מהערבויות שניתנו על-ידי המפקחים-ערבים.

האירוע הראשון הינו נסיעה של המערער עם נאשם נוסף בפרשה, ד"מ, מערד לערוער, נסיעה שבמסגרתה המערער וד"מ נפגשו, על פי תיאום מראש, עם אדם שמסר להם שק שהכיל סם מסוג קנאבוס במשקל 5 ק"ג והעבירו את הסם – לאחסון בביתו של נאשם נוסף בפרשה, מתוך כוונה לסחור בו.