מדובר בפרשנות מרחיקת לכת של כתב הערבות, אשר אין לה אחיזה בלשונו ואשר מובילה לתוצאה משפטית בלתי הגיונית בנסיבות העניין על רקע הוראות חוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב. זאת ועוד, מקובלת עלי טענת הבנק כי בהתאם להגדרת "תובענה" בחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב יש להבחין בין סעד הקיזוז – שהינו סעד עצמי, אשר לא חייב את הבנק למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי – לבין הגשת תביעה כנגד הערב לבית המשפט, אשר חייבה את הבנק למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי. 

הצד שמבקש בדיעבד את ביטול פסק הבוררות היה מודע מראש ובאופן מלא לקרבה של הבורר לצד השני ובכל זאת הסכים לניהול הבוררות ולא העלה כל טרוניה בעניין זה בשום שלב במהלכה – איני סבור שיש מקום לשנות מנטל ההוכחה המוטל על מבקש הביטול להצביע על פגם שנפל בהליכי הבוררות, ובוודאי שאין מקום "לצבוע" א-פריורית את הליכי הבוררות שהתנהלו לפני בורר זה (ואת הבורר עצמו) ב"צבע" חשוד.  

פסק הדין יפורסם באינטרנט מחדש עם הכותרות הכוללות את שמות שני המערערים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, לא ראיתי להיעתר לבקשה לפטור מהפקדת עירבון, אף מבלי להידרש לסיכוייו של הערעור להתקבל. עם זאת, נוכח מצבם הכלכלי הנטען של המערערים אשר כאמור לעיל נראה כי אכן אינו טוב, ובהתחשב במהות ההליך, בפערי הכוח בין הצדדים ובעמדת המשיבים אני רואה להעמיד את סכום העירבון על סכום מתון של 3,000 ש"ח.

עיסוקה המרכזי של המבקשת שלפני מתמקד, כאמור, בהפעלת צי משאיות להובלת מטענים, ולכן לכאורה יש באפשרותה לשכור מגרש חלופי שבו תעשה שימוש כדי להחנות את רכביה. עם זאת, המקרקעין אותם נדרשת המבקשת לפנות הינם בשטח של כ-7000 מ"ר, ונהיר כי לא רבים הם מגרשי החניה שהינם כה רחבי ידיים, ודאי לא בקירבה למגרש הנוכחי. לפיכך, ולאור יחודם של המקרקעין בהם מדובר, המתבטא בשטחם הנרחב, כמו גם במיקומם – מן הראוי להעניק למבקשת "מרווח נשימה" קצר נוסף, שבמהלכו תוכל להתארגן ולשכור מקרקעין חלופיים, ולהערך לביצוע פסק הדין . 

כל מקרה ונסיבותיו, וכל מקרה טומן בחובו נקודות לחומרא ולקולא, כך שלא ניתן לערוך גזירה שווה בין מקרה למקרה. משמעות הדבר, שיש לבחון שוב את "המעשה". בענייננו "פתאום קם אדם" בלילה, ומרגיש כי יכול הוא להתפרץ לרכבו של זולתו, ולירות בו מטווח אפס. האם בנס ניצל המתלונן מפגיעה חמורה יותר בגופו? או שמא בשל תושייתו? כך או אחרת, התנהגות המשיב, המעידה על נחישות, קור רוח והיעדר מעצורים, מדברת בעד עצמה וזועקת למרחקים את דבר מסוכנותו. ההסבר או ההקשר אינו בנמצא, ולעיתים נדמה שהקרבן בעבירות מעין אלו תלוי גורל המקרה, ולא ריסון העושה. 

ראשית, האיחור הקל יחסית בהגשת תביעת חוב. שנית, העדר התקדמות כלשהי בהליך הפירוק בפרק הזמן שבין חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת תביעת החוב לבין מועד הגשתה בפועל. שלישית, העובדה כי המפרק במכתבו למבקש מיום 11.5.2007 לא דחה את תביעת החוב מפאת האיחור בהגשתה, ולפיכך יצר מצג כאילו לא נפל בה כל פגם מבחינה זו. רביעית, העובדה שבעקבות הסכם הפשרה התקבלו בקופת הפירוק כספים שיהיה בהם כדי להביא לתשלום חובותיהם (הנומינליים) של כלל נושי החברה, כך שקבלת תביעת החוב של המבקש באיחור לא תפגע (למצער, משמעותית) בנושיה האחרים של החברה. וחמישית, ובכך אולי העיקר: הסכם הפשרה הנזכר מביא לכך שחלק לא קטן מסכומה של תביעת החוב של המבקש ישולם על ידי החברה איתה נכרת הסכם הפשרה.

העתירה דינה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי וכיוון שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעת המשיבה בעניין הסדרי כופר. העותר מבקש לכסות את בקשתו העוסקת באופן פרטני בהחלטות המשיבה על ידי הצבת הדרישה הרחבה לגילוי נהלי ואופני עבודתה של המשיבה. אולם, דומה כי לוז העתירה מצוי בשאיפתו להביא להפחתת הכופר שהוטל עליו ולשנות את דעת המשיבה בעניין נקיטת הליכים פליליים נגדו ולא בשאלות עקרוניות כבדות משקל. אולם, כידוע, באופן רגיל שאלת העמדת אדם לדין פלילי במקום להגיע עימו להסדר כופר איננה נתונה בידיו אלא מסורה היא לרשויות אכיפת-החוק.  

לא אוכל להיעתר לבקשה. ראשית, מדובר בטעות נטענת לגבי דין מושרש וקל לבירור, וודאי כשמדובר בעורכת-דין, והטענה כי לא נעשתה כל בדיקה באשר למועד הקבוע בדין אינה יכולה להוות בנסיבות העניין משום "טעם מיוחד" למתן ארכה. שנית, לא ברור על מה התבססה המערערת בסברה כי עומדים לרשותה 30 ימים להגשת ההליך. שלישית, הניתוח המוזכר בבקשה התקיים ביום 17.10.2012 קרי, זמן ניכר לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ההליך – מועד קצר. 

לבקשת בא כוח העותר, נמחקת העתירה.