מתברר כי המערער לא שיתף פעולה בניסיונות שנעשו על מנת להרחיקו מן הארץ; פתוחה בפני המערער האפשרות לחזור ולבקש שחרור בתנאים. מיותר לומר שאם אומנם יעלה עניין זה שוב, הרי בנסיבות המקרה יהיה צורך בתנאים מחמירים ביותר ומשמעותיים בהרבה מאלה שהוצעו עד עתה.

במשך שנים רבות עסק המערער בהימורים, וכן לקח הלוואות מגורמים שונים. בשנים שקדמו להגשת הבקשה לצו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל, כנראה מאז 2008, ניהל המערער עסק של משחקים אסורים; המערער הודה בכך שניהל עסק של משחקים אסורים, אם כי לא היה מדובר בעסק שלו אלא של אחרים והוא אך שימש כשלוח לעניין זה. יצוין, כי בית המשפט לא סמך בפסק-דינו האמור על כך שהמערער לא שילם את התשלומים החודשיים ולא הגיש דו"חות חודשיים במשך תקופה ארוכה.

נתנו הערכאות הקודמות את דעתם לאמור בתסקיר המבחן, ואף הקלו בדינו של המבקש בדרך של חפיפה מסויימת של העונשים, אך החליטו לשים את הדגש על חומרת מעשיו של המבקש ועל עברו הפלילי המכביד. סבורני, כי לא נפל כל פגם בגישתם זו של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, ובודאי שהדבר אינו מצדיק דיון בעניינו של המבקש, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

ככלל, תכליתו של חוק חופש המידע צומחת מסעיפיו, תוכנו, והאיזונים המעוגנים בו היטב: חובה, איסור ושיקול דעת. כפי שציינתי, עניינו של העותר בבקשה לקבלת המידע אינו מהווה שיקול כל עוד לא קיים סייג או איסור. הנטל על הרשות להצדיק את אי העברת המידע, ואין היא יכולה להסתפק בתקיפת המניע. כך יאה לחוק המכיר בכך שהמידע לא שייך לשלטון אלא לציבור. המידע אף נדרש כחלק מהפעלת ביקורת על השלטון ומימוש חופש הביטוי. 

הבקשה תחומה כולה לגדרי המחלוקת הספציפית שבין המבקשים לבין מינהל מקרקעי ישראל, סביב הזכויות במקרקעין שבנדון דידן, ואופן יישום הדין על-ידי שתי הערכאות אשר דנו בתיק. ככלל לא בעבור בקשות בכגון דא נפתחים שעריו של בית המשפט לשמיעת הצדדים בשלישית, הואיל וזכו כבר פעמיים ליומם השיפוטי. 

אף בהנחה שאקבל את טענות המבקשים לפיהן יש בסיס לגרסתם לפיה הבנק אישר את הפחתת החוב, אין בכך כדי להצדיק מתן צו מניעה. המבקשים אינם טוענים בתובענה העיקרית טענות הנוגעות לתוקפה של המשכנתא נשוא דיוננו, והלכה ידועה היא שטענות הנוגעות לשיעור החוב אינן עילה להפסקת הליכי הוצאה לפועל, וזאת לאור הפגיעה בערכה של בטוחת המשכון.  

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות לפני שנים ארוכות. הדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ומושרש היטב. לאחר חלוף זמן כה רב מאת כניסתן לתוקף של התקנות, אין לראות בטעות בעניין זה כטעות בלתי נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמדובר ברשות מינהלית הנהנית מייעוץ וייצוג משפטי. על כן הטעות כשלעצמה, הגם שנעשתה בתום לב, אינה עולה כדי "טעם מיוחד".