בהנחה שעבירת מעשה הסדום בוצעה, ומשטרם חלפו עשר שנים מיום ביצועה ועד למועד בו נקטע מירוץ ההתיישנות בעניינה, אין נזקקת המאשימה לצרף את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, להגשת כתב האישום באותה עבירה. חובה זו מתעוררת רק כאשר חלפה לה תקופת ההתיישנות "הרגילה", הקבועה בסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי. לאור כל זאת, הגעתי למסקנה, כי עבירת מעשה הסדום לא התיישנה, גם אם זו בוצעה בחודש ספטמבר 1997, ומשום כך, לא נפלה כל טעות בהרשעת המערער בעבירת זו.

מתעוררת, במלוא עוצמתה, השאלה, האם יש להורות על המשך מעצרו של הקטין, תוך הגבלת זכותו לחירות, או שמא יש לשחררו ממעצר לחלופה שאינה נותנת מענה מספק לסיכון הנשקף ממנו, לפגיעה בשלומו ובביטחונו של הציבור. לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה, כי בעת הנוכחית, ובשים לב לעמדתו הסרבנית של המשיב לחלופת מעצר מוסדית, יש להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את מעצרו של המשיב.

העובדה שבית המשפט השתמש בביטוי "פתרון אמצע" בהחלטה, אין בה, בנסיבות המקרה דנא, כדי להצביע כי בית המשפט גיבש דעתו באשר לתוצאות ההליך, בטרם קבלת תוצאות האבחון וחוות הדעת של שירותי הרווחה. מדובר בגורמים מקצועיים ואין כל חשש לפגיעה בשיקול דעתם המקצועי והאובייקטיבי בשל החלטות בית המשפט. 

די בכך שמשתמש דומה אחד שילם לפי התעריף הישן על מנת לזכותם באפשרות לשלם לפי התעריף הישן. עם זאת, נקבע בפסק הדין בבית משפט זה כי יש לפרש את הסעיף הקטן כך, שדמי השימוש הזמניים לפיו ייקבעו בנפרד עבור כל שנה; נטען כי הפרשנות בפסק הדין סותרת את הלשון המפורשת של הסעיף הקטן, בה לא נקבעה בחינה לגבי כל שנה בנפרד, אלא נקבע בבירור כי למשתמש זכות לשלם דמי שימוש זמניים לפי התעריף הישן אם נמצא משתמש דומה אשר שילם לפי התעריף הישן בתקופה שקדמה למועד הנקוב בו.

סיכומו של דבר, הנימוקים מביאים למסקנה כי לא היה זה נכון – לאחר שהוצא צו הפטר – להעביר לבית המשפט לענייני משפחה את סמכות ההכרעה בעניין מעמדו של חוב המזונות. ברם, לא זו המסגרת הדיונית בה אנו מצויים. החייב לא הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מתן צו ההפטר.  

המבקש נאשם בעבירת גניבה והתפרצות לבית מגורים בעת שדיירי הבית לנו בביתם, עבירה שכרוכה בסיכון פיזי לשלום הציבור. שנית, צדק בית המשפט המחוזי כאשר נתן משקל של ממש לעובדה שהמבקש הורשע ביום 30.12.2010 בעבירות זהות כמעט של גניבה והתפרצות למקום מגורים, ושבגינן הוטל עליו, בין היתר, מאסר על תנאי בן 18 חודשים שהוא בר-הפעלה בתיק זה.

המבקש הפר את הסכם השכירות, שכן לא פעל להוצאת היתר לשימוש חורג, למרות התראות חוזרות ונשנות מטעם המשיבה; המבקש לא הצליח להראות שהנזק אשר ייגרם לו יעלה על הנזק שיגרם למשיבה באם פסק הדין יעוכב; המבקש לא חלק על קביעה זו בפני בית משפט זה ואף לא העלה כל טענה כנגדה. בית משפט השלום גם קבע, על בסיס העדויות שהובאו בפניו, כי המבקש הפר את הסכם השכירות בין הצדדים, שכן הוא מפעיל את.

יתכן שמוטב היה לבטא את דברי ההמלצה למערערת בצורה שונה, ולוּ בגלל האופן בו ניתן היה להבינם. ואולם, יש לראות בהתבטאויות אלו משום התרשמות שאינה סופית, שמטרתן הייתה לחסוך זמן יקר, הן לבעלות הדין הן לבית המשפט. אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש כי התבטאויותיו של בית המשפט מצביעות על קיום חשש ממשי למשוא פנים. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות על יסוד מבחן אובייקטיבי. 

מדובר בחומרה מיוחדת הנובעת מהעובדה שהעבירות שעברו התייחסו לכמויות ניכרות ביותר של סם ומכך שמעשיהם מניעים את תעשיית הסחר בסמים, על החוליות השונות שלה. מעשים חמורים כגון אלו של שלום ושל הקצין נסמכים על האפשרות להפיץ את הסם עד לאספקתו למשתמש הסופי, והמערערים ברכה, מסטרוב וכהן מילאו תפקיד ממשי בשרשרת הפצת הסם. מנגד, אין להתעלם מכך שהעסקאות לא יצאו לפועל בסופו של דבר, אם כי כישלונן נובע מנסיבות שלא היו בשליטת המערערים.

אף אם אניח כי מצבו הבריאותי של המערער אינו מן המשופרים, לא הוצגו הנתונים הדרושים במלואם לעניין חוסר יכולתו הכלכלית בליווי אסמכתאות הולמות ביחס לפרטים שהעלה הרשם. כמו כן תדפיס חשבון הבנק שצורף עתה מלמד על משיכות שונות שבוצעו בחשבון והמערער לא הסביר את מהותן. לכך אוסיף כי אמנם לטענת המערער אשתו וילדיו אינו בקשר עמו אך איני סבור כי יש בכך כדי למלא את דרישת ההוכחה בדבר חוסר יכולת להסתייע בסביבה הקרובה לצורך העמדת עירבון.