לאור האמור לעיל, ובלי להיזקק לסיכויי ההליך, אין בידי להיעתר לבקשת הפטור. עם זאת, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה החלופית ולקבוע סכומים מופחתים של אגרה ועירבון. בנסיבות העניין האגרה תעמוד על סך של 1,000 ₪, והעירבון על סך של 3,000 ₪. האגרה תשולם והעירבון יופקד.  

התיק יוחזר לועדת הערעורים שתדון בו בפתיחות דעת, בלא שניטע מסמרות. הועדה תקבע את סדר הדיון בפניה על פי שיקולה. 

"מעקף" דיוני אינו ראוי כמדיניות שיפוטית, והוא עלול להיות מקור להחלטות סותרות. כעולה מן התגובה, העותרים לא מימשו את זכותם הדיונית בפני בית משפט השלום ברמלה והדרך לכך עודנה פתוחה, כסעד חלופי שלא מוצה. מעבר לכך אין זה ברור מדוע קושרים העותרים את ההליכים זה בזה, כאילו הקפאת ההליך במח"ש מונעת או "מסכלת" את הגנתם בהליך הפלילי.  

כפי שכבר ציינו באוזני הצדדים באולם, לא ראינו מקום להתערבותנו בפסק הדין קמא, שעיקרו נושאים עובדתיים וכך גם הערעור. הכרעתנו באה מטעמי בית המשפט קמא; ראו תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.  

כשהמדובר בהליך של תביעות קטנות, שגם הערעור בבית המשפט המחוזי הוא ברשות וניתן במשורה. בבית משפט זה יידונו תביעות קטנות במקרים חריגים שבחריגים, וזאת במקרים של עוול זועק או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר. ככל שהפכתי בבקשה, לא מצאתי כי היא מעלה סוגיה מן הסוג המצדיק אותו חריג נדיר. די בכך כדי שלא להיעתר לה. להליך דנא היו שני ימיו הדיוניים, ואין מקום להוסיף עליהם, בטענות הנוגעות לדל"ת אמותיו של הסכסוך. יתרה מכך, המבקש חפץ להידרש מחדש לשאלות עובדתיות. אכן, בית המשפט המחוזי התערב בהכרעות עובדתיות במקרה דנא, שלא כרגיל, ונימק זאת. אין פירוש הדבר שיש מקום לשוב ולהידרש אליהן בבית משפט זה, ולא לכך נועד גלגול ערעורי נוסף.

טענות העותר ביחס לצוואה ולצו הירושה הן ערעוריות באופיין, ונידונו על-ידי בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול. לגופם של דברים, יש לציין כי העותר אינו חולק על כך שחתם על הסכם החלוקה בשנת 1998. נקודת המוצא להסכם החלוקה הייתה צו הירושה משנת 1970 והעברת הזכויות שבוצעה מכוחו, ופרק המבוא להסכם אף מתייחס אליו מפורשות. העותר לא הסביר מדוע הסכים לחתום על הסכם זה, ככל שסבר כי צו הירושה ניתן שלא כדין, וכי למעשה קיימת צוואה שונה שלא הובאה לכדי מימוש.  

הלכה מבוססת היא כי בקשה לעיון חוזר לא נועדה לשמש פלטפורמה ל"מקצה שיפורים", והיא נועדה ככלל למקרים שבהם חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק בירור מחדש בנושא שבית המשפט הכריע לגביו. בענייננו ניתנה החלטה מנומקת על פי הבקשה שהוגשה ואין סיבה מספקת לבחינתה המחודשת, מה גם שהמבקשים לא העלו כל נימוק, לא כל שכן נימוק משכנע, מדוע לא צרפו לבקשתם המקורית את מלוא המסמכים הרלבנטיים.  

המבקש לא ציין בתצהיר אילו נכסים מצויים ברשותו וכן לא כלל בו כל התייחסות לאפשרות העומדת לו לגייס את סכום העירבון מסביבתו הקרובה, וממילא לא הביא כל תמיכה לכך. שנית, האסמכתאות היחידות שצירף המבקש לתצהיר המשלים הן דף התנועות בחשבון הבנק שלו ו"ריכוז משכורות שנתי", ולו זו בלבד שבמסמכים אלו אין די לצורך הוכחת מצבו הכלכלי של המבקש, הרי שבצדק ציין המשיב כי המסמכים שצורפו דווקא מעידים על כך שמצבו הכלכלי של המבקש אינו כזה שאין ביכולתו להפקיד עירבון, ולו בשיעור כלשהו, בהליך.

עקרון אחידות הענישה שומר מבחינת הנאשמים על שוויון בפני החוק, ולפיו, על מצבים דומים ונסיבות דומות ראוי להטיל, במידת האפשר, עונשים דומים. ברם, עקרון אחידות הענישה אינו עקרון מכאני שהרי הענישה היא אינדיבידואלית, כך שאין מקום להיקש וגזירה "אוטומטית" מגזר דינו של נאשם אחד על משנהו.  

עקרון אחידות הענישה שומר מבחינת הנאשמים על שוויון בפני החוק, ולפיו, על מצבים דומים ונסיבות דומות ראוי להטיל, במידת האפשר, עונשים דומים. ברם, עקרון אחידות הענישה אינו עקרון מכאני שהרי הענישה היא אינדיבידואלית, כך שאין מקום להיקש וגזירה "אוטומטית" מגזר דינו של נאשם אחד על משנהו.