עקרון אחידות הענישה שומר מבחינת הנאשמים על שוויון בפני החוק, ולפיו, על מצבים דומים ונסיבות דומות ראוי להטיל, במידת האפשר, עונשים דומים. ברם, עקרון אחידות הענישה אינו עקרון מכאני שהרי הענישה היא אינדיבידואלית, כך שאין מקום להיקש וגזירה "אוטומטית" מגזר דינו של נאשם אחד על משנהו.  

ובהיעדר החלטה אופרטיבית על הקמת יישובים. לאחר שהמלצת המועצה הארצית לתכנון ובניה תונח בפני הממשלה, לצד חוות דעת כלכלית, תוכל הממשלה לשוב ולבחון האם יש מקום לקבלת החלטת ממשלה קונקרטית באשר להקמת יישוב, וכמובן לא יתכן עורר כי זו סמכותה, הכל בגדרי המשפט המינהלי. יודגש, כי נקבע שיש לתקוף את החלטת הממשלה ישירות, עוסק בהחלטת ממשלה על הקמת יישוב קונקרטי, ואין מדובר אך בהחלטה ראשונית כבנדון דידן.  

בשים לב לכך שגם הבקשה הנוכחית הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין, כך שלא נוצרה פגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, סבורני כי יהא זה ראוי, גם אם יש בכך מידה מסוימת של "לפנים משורת הדין" נוכח האמור בהחלטתי הקודמת, ליתן ארכה קצרה להגשת ההליך. 

בשל החשש הקיים ברקע הדברים באשר להתארכותו של הליך כה מורכב, ומבלי לנקוט עמדה בטענות העקרוניות שהזכיר בא-כוחו של המשיב באשר לסמכות ההארכה לתקופה העולה על 90 יום, החלטתי שראוי להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 יום בלבד. זאת, על מנת להוסיף ולעמוד על כך שהתקדמותו של המשפט נמשכת בקצב משביע רצון. 

קבענו כי כאשר מדובר בהחלטה שלא להעביר שר מכהונתו על רקע ביקורת על תפקודו – להבדיל מחשד לפגיעה בטוהר המידות או התנהגות שאינה אתית – היקף שיקול הדעת של ראש הממשלה ומתחם הסבירות של החלטתו רחבים אף יותר. הותרנו בצריך עיון את שאלת מעמדן של "המלצות אישיות" של מבקר המדינה, שכן בנסיבות העניין לא ניתנו המלצות כאמור ביחס למי מבין השרים. בענייננו, מצאנו כי אין עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת ראש הממשלה שלא להעביר את השרים מכהונתם, על רקע ממצאי דו"ח המבקר והמלצותיו.  

בבסיס עמדתי ניצבת העובדה כי המערער בתשובתו לכתב האישום טען כי: "לא היה לו שום מגע מיני עם המתלונן, לא בהסכמה ולא שלא בהסכמה". במסגרת הערעור המערער בחר לעצמו קו הגנה חילופי אחר ונוגד וטען שמגע מיני התקיים, אך נערך בהסכמה.לתפיסתי שינוי עמדות כזה אפשרי רק במקרים חריגים ביותר, כאשר יש לו תימוכין בראיות ישירות שהוכחו בפני הערכאה הדיונית. לשיטתי – הערעור שלפנינו איננו עומד באמות מידה אלה ובדברים שהביא חברי, השופט י' עמית אין כדי להצדיק את המסקנה שהמגע שקוים – נעשה בהסכמה. לפיכך לגישתי – קו ההגנה המקורי בו נקט המערער עומד לו לרועץ, וחוסם את טענותיו הנוכחיות לגבי אלמנט ההסכמה מצד המתלונן ולגבי מודעותו ביחס לגילו של המתלונן (היותו מתחת לגיל 14).  

המבקש, אשר לא זכר להתייצב לדיון בערכאה הדיונית ובעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו, מעסיק מאז את כל הערכאות בבקשות ובהליכי ערעור שונים וזוכה להתייחסות עניינית ולגופם של דברים. בנסיבות אלה לא היה מקום לטעון כי למבקש לא היה יומו וכי נשללה זכותו להליך הוגן.  

אין לקבל את טענת המערער שלפיה בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיו האישיות. מגזר הדין עולה כי בית המשפט שקל את כלל השיקולים, הן לקולה הן לחומרה, והגיע למסקנה כי יש ליתן לשיקולי ההרתעה משקל מכריע בנסיבות העניין וכי נסיבותיו האישיות של המערער אינן כאלה שיש בהן כדי להצדיק הקלה מיוחדת בעונשו. מכאן, שאין לקבל את טענת המערער במישור זה.  

ברח המערער מהמשטרה, תוך סיכון חייהם של הנהגים האחרים בכביש ושל הולכי הרגל, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, רק במזל לא נגמר האירוע בתאונה שאין לאמוד את תוצאותיה. לא רק זאת אלא שהמערער עשה כל זאת בעודו נוהג ללא רישיון ובעת שידע כי הוא פסול מלנהוג בעקבות עונש שהוטל עליו אך חודש קודם לכן בגין עבירת תעבורה אחרת. נדמה כי העונשים המותנים שהוטלו על המערער לא השיגו את מטרתם והוא אינו נרתע מלשוב ולבצע עבירות חמורות תוך זלזול בוטה בחוק ובנציגיו. 

מקרים מסוג זה מחדדים את הצורך להבהיר לערבים ולמפקחים "ברחל בתך הקטנה" את היקף התחייבויותיהם, ובכלל זה במישור הזמן; היינו באשר להמשך תחולתן של ההתחייבויות עד להתייצבותו של הנאשם לריצוי עונשו, אם יורשע וייגזר עליו עונש מאסר. כל הבהרה והדגשה בתחום זה אינה יכולה להיחשב מיותרת. חשוב מאד שערבים יידעו ויבינו את היקף ההתחייבויות שהם נוטלים על עצמם, כמו גם את יכולתם הכלכלית לשאת בחילוט הערבות, במקרה של הפרות מצד מי שהם ערבו לו.