אנו סבורים כי בנסיבות העניין אין עוד מקום למתן פסק דין מנומק ודי בדחיית הערעור נוכח חזרת המערערת ממנו. עם זאת, יש מקום לפסיקת שכר טרחת עו"ד ובשים לב לחזרה מהערעור אנו מעמידים אותו על הצד הנמוך וקובעים כי המערערת תשלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח.

במקרה הניצב לפניי לא עמדה המערערת בנטל ההוכחה כאמור, שכן טענותיה אשר להיעדר יכולתה להסתייע בסביבתה הקרובה אינן מפורטות דיין ואינן מגובות באסמכתאות כנדרש לעיל. חרף האמור, בהחלטתה בחרה הרשמת לקבוע סכום עירבון מופחת אשר נראה כי יש בו כדי להתחשב במצבה של המערערת. קביעה זו, בהתחשב בנסיבות המקרה ובמהותו של ההליך מקובלת עליי ועל כן איני מוצא עילה להתערב בה.

סיכום הדברים הוא, כי אבנר זכאית, נוכח תניית השיפוי בחוזה בין ארזים לבין סו"ב בנין ותשתית, לשיפוי מאת ארזים. אבנר זכאית לדרוש שיפוי זה גם מהמבטחת של ארזים, הפניקס, אשר נתבעה בתביעת החזרה יחד עם ארזים. הפניקס אמנם טענה כי אף אם אבנר רשאית להפעיל את תניית השיפוי החוזי אין לחייב אותה: טענתה של הפניקס היתה, שאין לחייבה כאמור כיוון שהיא אינה חתומה על החוזה בין ארזים לבין סו"ב בנין ותשתית כצד לחוזה. אולם הפניקס, אשר היתה מיוצגת במשותף עם המבוטחת שלה ארזים, לא הכחישה שהביטוח של ארזים אצלה אכן מכסה את חיובה של ארזים לפי תניית השיפוי החוזי.

הוראות החוק כאמור לעיל מעגנות כוונה ברורה לשלול את הזכות להיבחר רק מקום שאדם הורשע ונדון בפסק דין חלוט לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים. לא קיימת הוראת חוק מפורשת השוללת את זכותו של מאן-דהוא להיבחר כראש מועצה מעבר לאמור. כידוע, הזכות לבחור והזכות להיבחר הינן זכויות יסוד חוקתיות שקיבלו מעמד על. בית משפט זה קבע לא אחת על חשיבות הזכות להיבחר, כל פרשנות אחרת להוראות החוק האמורות, תפגע פגיעה קשה בזכות להיבחר והיא תהא נעדרת עיגון בלשון החוק.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי שתי התובענות מעוררות שאלות דומות של משפט ושל עובדה בכל הנוגע לשאלת הבעלות במקרקעין, אשר יש לה רלבנטיות הן לתובענת המבקשים, הן לתובענה הנוספת. לא מצאתי כי תיקון הסעד על-ידי המבקשים מייתר את ההכרעה בשאלת הזכויות במקרקעין, שכן במידה ומדובר בנכס של נפקד לא ניתן לעשות בו פעולה משפטית, כולל הורשה. על כן, סבורני כי יש בהחלטת בית המשפט המחוזי כדי לייעל את בירור ההליכים ולמנוע כפל דיון באופן המוביל לחיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי ובאופן המונע הכרעות סותרות בנושא. לא מצאתי אפוא כי נפל פגם בהחלטה.  

קביעתו של בית משפט השלום כי בנסיבות העניין אין מקום ליתן סעד זמני נסמכה על שיקולי מאזן הנוחות, ובפרט על העובדה שגם אי-מתן סעד זמני לא ימנע מהמבקש את האפשרות לבנות בחלק אחר מהמקרקעין. בנוסף, נקבע כי בקשה זו לקתה בשיהוי ניכר, נוכח השתלשלות דיונית שלמותר לעמוד עליה. בנסיבות אלו, יש לומר כי החלטת בית משפט השלום נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי ואינה מעלה שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב. 

בהסכמת בא-כוח המשיב, עליה הוצהר בכתב ההסכמה שצורף כנספח לבקשה, הנני מורה על הארכת מעצרו של המשיב, בהתאם לסעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ב-90 ימים שמניינם מיום 26.11.2012, או עד למתן פסק-דין בעניינו בת"פ 47911-02-12 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם מביניהם. 

לאחר ששקלנו את טענות העותרים השונים מזה ואת טענות משרד הפנים מזה, הגענו למסקנה כי יש לדחות את העתירות, בכפוף למספר הערות שיפורטו להלן. אכן, המועצה מצויה במצב קשה מבחינה כספית ומינהלית כאחד. קשיים אלה ניכרים גם מן העתירה בבג"ץ 5090/12, שבה נתבקשה דווקא דחיית מועד הבחירות. נוכח מצבה של המועצה, החלטת משרד הפנים שלא לקיים בחירות במועד קרוב היא סבירה. במיוחד כך משהחלטת שר הפנים תואמת את המלצת ועדת הפנים, שהתקבלה לאחר קיום שני דיונים נוקבים שבהם נבחנו השיקולים השונים לכאן ולכאן. 

החלטה מסוג זה – שעניינה קביעת מועדי דיונים ומועדי מתן החלטות – הינה, מעצם טבעה, החלטה דיונית ששיקול הדעת בצידה רחב. אכן, יש טעם רב בטענות בא כוחו של העורר כי מדובר בפרק זמן ארוך, בפרט בהתחשב בשלב בו מצוי כיום ההליך הפלילי בעניינו של העורר. ואולם, בנסיבות העניין – ובמיוחד בהתחשב בכך שבית המשפט קמא הציע מועד מוקדם יותר, אך זה לא התאים לאחד משלושת הסנגורים – איני סבור כי מדובר במקרה חריג שמצדיק התערבותו של בית משפט זה.

לאחר בחינת טענות בעלי הדין הגענו לכלל מסקנה כי יש להיעתר לערעור ולהחמיר בעונשו של המשיב. העונש שהוטל על המשיב על ידי בית משפט קמא אינו נותן להשקפתנו משקל מספיק לחומרת מעשיו של המשיב. כשנה וחצי לאחר שחרורו של המשיב מהכלא, לאחר שריצה עונש של שבע שנות מאסר בגין עבירות נשק שונות, כאשר עונש מאסר על תנאי של שנה עודנו תלוי ועומד נגדו, נתפס המשיב כשברשותו מטען חבלה אותו הכין בעצמו. מטען זה הכיל עשרות ברגים וקליעים נוסף על חומר הנפץ, כך שמידת הסיכון הניכרת שהייתה טמונה בו לחיי אדם היא ברורה מאליה. בנסיבות אלה חומרת העבירה, מסוכנותו של המשיב לציבור ושיקולי ההרתעה מחייבים החמרה בענישה. לפיכך, ראינו להחמיר את עונש המאסר בפועל של המשיב לתקופה של שנה וחצי נוספות. לא ראינו להתערב ביתר רכיבי העונש. כדרכנו בעת החמרה בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית, איננו ממצים את הדין עם המשיב.