משנקבע כי לא נמצאה תשתית ראייתית התומכת בטענתו של המערער בדבר סכנה הצפויה לחייו בארץ מוצאו הרי שלא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן מובהק. בנסיבות אלה היעתרות לבקשה עשויה לעודד הגשת "בקשות סרק" במקרים דומים בעתיד, כפי שהדגיש השופט ד"ר ורדי בהתייחסו להליכים דומים שנוקטים בעלי דין שבקשותיהם למעמד בישראל נדחו .

לאחר עיון בבקשת הפסלות ובהחלטה בבקשת הפסלות וכן בערעור על נספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, העובדה שבית המשפט דן בעבר בתביעות קודמות שהגיש המערער אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות. פסיקה קודמת באותו עניין או בעניין קרוב או דומה אינה מגבשת, כשלעצמה, עילה לפסילת בית המשפט, ועצם הדיון באותה סוגיה או בנגזרותיה, אין בו כדי לפסול את השופט מלשבת בדין.  

המערער לא היה שחקן פאסיבי בשורות הארגון. הוא השתתף בתהלוכות צבאיות כשהוא חמוש, נטל חלק פעיל באימונים שמטרתם לחימה בישראל ופגיעה בביטחונה, הטמין מטענים שיועדו לפגיעה בכוחות צה"ל, ואף יידה מטעני צינור ורימון לעברם. העובדה כי לא מומש ניסיונו לבצע פעולות חבלניות נגד כוחות צה"ל, איננה צריכה להוביל למסקנה כי ניתן להסתפק בעונש שאיננו חמור ומרתיע. ההפך הוא הנדרש. הטלת עונש מאסר לתקופה ארוכה על המעורב בצורה ממשית בהנחת תשתית הטרור היא חלק מהלוחמה בפעילות הטרור. בהקשר זה יש לזכור את רתימתו ומעורבותו של המערער בחפירת המנהרות שבין היתר שימשו להברחת אמל"ח.  

יתר הטיעונים שפירט המערער נלקחו בחשבון זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי. ניתן משקל למצבו המשפחתי של המערער, וכן להודאתו - בשים לב לעיתוי המאוחר שבו היא ניתנה. אמנם צוין בשגגה כי על נאשם 3 בתיק העיקרי נגזרו 30 חודשי מאסר (במקום 18), אך ברי כי להבדל זה לא היה משקל של ממש בגזר הדין, אשר היה מבוסס בראש ובראשונה על חומרת מעשיו של המערער, עברו הפלילי המכביד ועוד - הכול כמפורט לעיל. סיכומו של דבר: כאשר גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער - נלקחו בחשבון הנימוקים לקולא ולחומרא. בראייה זו, העונש שנגזר על המערער איננו חמור יתר על המידה, ואיננו מצדיק בכל מקרה התערבות של ערכאת הערעור.

האפשרות "לרפא" פגמים דיונים בהליך פלילי, או משמעתי בהקשר הנוכחי, במסגרת דוקטרינת הבטלות היחסית היא הלכה מושרשת במחוזותינו, ועל כן גם בנושא זה אין להצדיק גלגול שיפוטי נוסף. בדבר העונש. ציינתי זאת לא כבר, כי "אין למקצוע עריכת הדין אלא נאמנותו, והפרת האמון כלפי הלקוח, משמיטה את הקרקע מתחת לליבת המקצוע"  

סבורני כי, בנסיבות העניין, הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת, ולכן אין מקום להיעתר לבקשה. מעבר לכך, הואיל ועסקינן בעיכוב ביצועו של פסק דין המשית חיוב כספי, הרי שזה יינתן רק במקרים חריגים, כאשר הראה המבקש שחוסנו הכלכלי של המשיב מוטל בספק, בענייננו, לא שוכנעתי, כי מדובר במקרה חריג, המצדיק עיכוב ביצועו של פסק הדין.

לסיכום, התבוננות בנסיבות ההתנהלות המשפטית שבין מינטר לבין המשיבים מלמדת כי לא ניתן לומר שמינטר "עשתה את כל הדרוש לקיום הבוררות". מינטר הגישה את בקשתה לעיכוב הליכים תוך שיהוי רב ולא עמדה בתנאי הדורש את העלאת הטענה "לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה". מינטר לא עמדה איפוא בדרישות סעיף 5 בשני מובנים – עשיית כל הדרוש לקיום הבוררות והגשת הבקשה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה. נוכח האמור אין מקום להעניק רשות ערעור.

הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו קבוע לפירוק העמותה, ועל מינויו של המפרק הזמני למנהל המיוחד. כן נקבע שלא תתקבלנה עוד בקשות בשם העמותה, הן משום שהיא נכנסה כעת לפירוק והן משום שאיש אינו נושא באחריות לתשלום הוצאות ההליכים שננקטים בשמה. 

אודה כי עמדת המדינה רחוקה מלהיות מלאה וממצה ומוטב היה לו הסבירה ביתר פירוט מדוע נקטה בגישה בה נקטה במקרה זה. עם זאת, יש לזכור כי עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור. בקשה כזו כשמה כן היא. אין ערעור בזכות ורשאי בית המשפט אף לקחת בחשבון שיקולים מעשיים. בנסיבות העניין אינני סבור שהמבקשים עברו את המשוכה הראשונה כדי לבסס הצדקה למתן רשות ערעור בהליך דנא. 

הודעת הערעור, אשר אף היא אינה מובנת די הצורך, אינה מגלה ליקוי כלשהו בהחלטתו של הרשם, באשר לא עולה ממנה כל נימוק שיש בו כדי לחסות בצילה של דרישת הטעם המיוחד למתן הארכת מועד. למעלה מן האמור סיכוייו של ההליך אינם נחזים להיות גבוהים, שכן עיקרו של ההליך הוא רצונו של המערער להשיג על החלטה הדוחה את בקשתו לפתוח מחדש הליך שהסתיים בפסק דין חלוט ועל יסוד נימוקי הערעור איני סבור כי בנסיבות העניין ההליך מגלה עילה להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא.