בימינו דומה כי לתת תרבות הסכין, התווסף אלמנט שלילי נוסף, בדמות "קוקטייל" של אלכוהול ונשק קר, או "שוֹטים" של נשק חם. והרקע לאלימות – בגדר זוטי דברים, באמתלה של פגיעה בכבוד. המחיר הוא אף בחיי אדם. החברה חייבת להתגונן ורשאית היא לצפות בנסיבות המצערות כי בית המשפט יתרום את חלקו למיגור התופעה.

לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הערר להידחות. כתב האישום מייחס לעורר מסכת פלילית שיטתית ו"מקצועית" המבוססת על מעורבות גבוהה עם פעילותם של גורמים עברייניים. נסיבות המקרה הן חמורות ומלמדות על מסכת סחיטות והטלת מורא ופחד על לווים, שהאלימות הפיזית שננקטה, ככל שננקטה, היתה רק אחד ממרכיביה. ההתנהגות המיוחסת לעורר גם באופן אישי היא כעורה וחסרת חמלה. הראיות לכאורה בעניינו של העורר הן מספקות. אין צורך בשלב זה להכריע לגבי חלק מן הפרטים שהעלה בא-כוח העורר, כדוגמת השאלה האם נראה העורר אוחז באלה, וזאת בשעה שאלה כזו נמצאה במכוניתו. אכן, לעורר אין עבר פלילי, אך מנגד יש בנסיבות העניין משקל מכריע לאופייה המאורגן של הפעילות העבריינית שמיוחסת לו. 

בנסיבות העניין ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 524 לתקנות, אני מורה על תיקון הפגם שנפל בהליך על דרך צירופם של המשיבים 6-16 כמשיבים לערעור שכנגד. המערערים שכנגד יגישו דף פתיחה מתוקן להודעת הערעור שכנגד וימציאו למשיבים 6-16 את הודעת הערעור שכנגד, את כתבי בי-הדין שבתיק ואת החלטתי זו בתוך 5 ימים ממועד המצאת ההחלטה. בנסיבות העניין, ובין היתר בשים לב לשלב המאוחר בו הוגשה הבקשה - כשנה לאחר הגשת הערעור שכנגד, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, וסמוך יחסית למועד הדיון (14.1.2013) - ישאו המערערים שכנגד בהוצאות המשיבות שכנגד 1-2 בסך של 1,500 ש"ח.

בנסיבות העניין סבורני כי אין מקום ליתן למבקשים פרק זמן נוסף להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט קמא וכי גם בעובדה שהגישו את הבקשה ביום האחרון הנתון להם להגשת ההליך כמו גם בעובדה שהם אינם מיוצגים, אין כדי להטות את הכף לטובתם. זאת נוכח משקלם המצטבר של השיקולים.

האם העיון מוצדק? בהקשר זה נקודת המוצא היא שלכל אדם זכות עיון נוכח עיקרון פומביות הדיון. לפיכך, הנטל הוא על בעל הדין המתנגד לעיון לשכנע כי אין להתירו בהתקיים טעם כבד-משקל המונע את העיון. עם זאת, כמו כל זכות, גם זכות העיון אינה מוחלטת ולעתים יש מקום להגבילה בשל אינטרסים נוגדים (כגון הזכות לפרטיות של בעלי הדין והגנה על סודות מסחריים), וההכרעה מבוססת על איזון בין האינטרסים והזכויות של כל הנוגעים בדבר - מבקש העיון, בעלי הדין, והאינטרס הציבורי. כאשר לאחר איזון נקבע כי קיימת הצדקה עקרונית לאפשר את העיון.  

תנאי היסוד למתן הפטור המבוקש הוא הוכחת חוסר יכולת כלכלית. הכלל בעניין זה ידוע ומושרש: "המבקש פטור מהפקדת עירבון צריך לפרוש בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ביותר ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי ויכולתו לגייס את סכום העירבון". 

אשר לטענת המערער, לפיה בהעדרה של הכרעה לגופו של עניין, בה"פ 1011/08, לא חלים מעשה בית דין או השתק שיפוטי – סבורני, כי אין בה כל ממש. הליך זה התנהל במלואו, לרבות שמיעת עדויות, ובסופו ניתן פסק דין מפורט ומנומק, הדוחה את התובענה, ואת הסעד המבוקש. מה גם שהמערער עצמו נסמך, בערעור זה, על העדויות אשר הוצגו. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי צדק בית משפט קמא עת קבע, כי בעניינו של המערער מתקיים השתק שיפוטי, ואינני סבור כי יש להתערב בקביעתו זו.

לאחר העיון לא ראינו מקום ליתן רשות ערעור, בנתון לאמור להלן. במקרה דנא היו למבקשת שני ימיה השיפוטיים, ועל כן גם לשיטה הנוהגת יתר ליברליות ברשות ערעור בעתירות אסיר, מדובר בגלגול שלישי, המחייב היבט ציבורי או משפטי רחב שאינו מתקיים כאן.  

על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות מסוג זה, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, ובכלל זה מהתנהגותם ומאופן מסירת דבריהם. להלכה בדבר אי התערבות בממצאי עובדה על ידי ערכאת הערעור נקבעו ברבות השנים שלושה חריגים עיקריים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים. הדבר מובן מאליו, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית, לדוגמא, כאשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה על כך שסתירות שנמצאו בעדות יורדות לשורשו של עניין.   

ניתנת בזאת אורכה כמבוקש.