שמענו את טיעוני הצדדים. בהמלצתנו הסכימו הצדדים כי הערעור מתקבל במובן זה שהמפרק יקיים אישית שימוע למערער (יחד עם באת כוחו) ועל פיו ייתן החלטתו De novo. לצורך השימוע, תוכל באת כוח המערער להגיש השגותיה בכתב ולאחר מכן להשלים טיעונה בעל פה.

לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו, שכן דיונו של בית המשפט בסוגיות הכספיות הוא לצורך הכרעה בתביעות המונחות לפניו. לפי התפתחויות במשפט, ניתן יהיה גם לפי הצורך לתקן החלטות דיוניות קודמות. נוסף על כך, לא שוכנעתי כי החלטת בית המשפט המחוזי גורמת למבקש לנזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במידת הצורך על דרך של פסיקת הוצאות בשיעור הולם, אם כך יסתבר בדיעבד כי מן הראוי לעשות.

לא מצאתי במקרה דנן נסיבות המצדיקות סטייה מהמדיניות המקובלת בכל הנוגע למעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים. אכן, אין לעורר הרשעות קודמות. אולם, מנגד יש לשקול את העובדה שמעורבותו לכאורה בעבירות אינה מן הסוג של "בורג" קטן במכונה, אלא כזו שמתבטאת בתפקיד של הנהגה ומעורבות עיקרית. אכן, בית משפט זה כבר פסק לא אחת כי בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים של נאשמים המעורבים בעסקאות סם, יש חשיבות לעומק מעורבותם בעסקאות אלה. 

במקרה מיוחד זה ראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המערער, חרף החומרה המיוחסת, בצדק, לעבירות שעניינן שימוש בלתי-חוקי בנשק, ולא כל שכן כאשר יש להן תוצאה קטלנית. מבלי לנקוט עמדה לגופו של עניין, במרכזו של הערעור עומדת טענה משפטית שראויה להיבחן. הטענה שעניינה מצבו הנפשי של המערער, בשים לב למגבלותיו, אינה טענת סרק. יתרה מכך ומבלי להכריע בדבר, אם תתקבל עשויה להיות לה משמעות גם לעניין העונש, בהתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות של המערער, שללא ספק סובל ממוגבלות, גם אם לא הוגדר כמי שסובל מפיגור במובן הצר. מכל מקום, אורכה של תקופת המאסר שהושתה על המערער מהווה שיקול נוסף התומך בעיכוב הביצוע של עונשו. 

המלצנו בפני בא כוח המשיב לבחון בלב פתוח ונפש חפצה את בקשתה החלופית של המערערת לקבל תעודת מעבר של ישראל כדי לאפשר לה לצאת לחו"ל ביחד עם בעלה וילדיה בהיותו עובד בחו"ל וזאת במסגרת המקרים החריגים בהם ניתן ליתן תעודת מעבר. עוד הפנינו את בא כוח המשיב למסמכים אותם מחזיקה המערערת, כפי שפורטו בפניו בדיון.

בהקשר זה עלי להעיר כי נראה שהמבקש לא דייק בהפנייתו להלכת חניון חיפה הנ"ל. הכוונה שם היתה למצב שבו מספר ערכאות, אשר דנו בעניינם של בעלי דין שונים (כאשר בכל המקרים התעוררה סוגיה משפטית דומה) – הגיעו למסקנות סותרות. כשאלה הם פני הדברים, ישנה הצדקה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, על מנת שתקבע הלכה וייוצב הדין באותה סוגיה משפטית. מובן, כי רציונל זה לא חל כאשר השוני הוא בין ההחלטות של שתי הערכאות הראשונות בנוגע לאותו מקרה ממש, ושוני שכזה אין בו כדי להצדיק מתן רשות לערור.

לצורך קביעת גובה הפיצוי כאמור לעיל - מוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשמיעת עדותו של רואה החשבון כץ וחוות דעת נגדית מטעם המערערות וכל עדות או ראיה אחרת לפי שקול דעת בית המשפט. 

בכל הנוגע לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי הם אינם טובים במיוחד. זאת, שכן ערעורו של המבקש מופנה כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אשר, לגישתי, הינו מפורט ומנומק, כדבעי. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, אלא לעיתים נדירות, לפיכך, בהיבט זה, נראה, לכאורה, כי סיכויי הערעור אינם מבטיחים.  

עו"ד בראונשטיין יביא להמלצת ועדת הפיצויים של שולחתו תשלום כולל בסך 38,000 ₪ למערערים – בתוך 30 יום לאחר מתן פסק הדין – לכיסוי כל הנושאים שנותרו במחלוקת. למען הסדר הטוב, גם עו"ד וייסמן יביא לאישור אחד משולחיו שנעדר היום את האמור.  

בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או יעילותה של ההחלטה; הוא לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו; ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי, ההחלטה המינהלית כפופה לביקורת שיפוטית גם בעילה של חוסר סבירות. אולם, כידוע, תחום פרישתו של מתחם הסבירות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה נתון, והוא נגזר – בין היתר – מטיב העניין העומד לדיון ומאפיוניה של הרשות המוסמכת, כאשר מדובר בשאלה מקצועית רגולטורית – הכרוכה בשיקולים מקצועיים מובהקים ששקילתם מצריכה מומחיות מיוחדת והם מצויים בגרעין שיקול הדעת הרגולטורי המוקנה לרשות המוסמכת – מתחם שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב ביותר. ככל שמתחם הסבירות רחב יותר, נכונותו של בית המשפט להתערב במעשה המינהלי מצומצמת יותר.