הדיון יידחה לשלושה חודשים מהיום שאז תוגשנה על ידי הצדדים הודעות עדכון באשר להתקדמות יישום הנוהלים. 

לאחר העיון אין בידינו להיעתר לערעור. עלינו לאחוז את השור בקרניו. ראשית, איננו רואים להתערב בהכרעות עובדתיות של בית המשפט קמא, כפי שעותרים המערערים. בנוסף, סבורים אנו במובהק כי עסקינן בפרשה שבה הגיעה עת סיום. קשה להלום, מעיון בכל ההליכים שלא את כולם פירטנו, את הטענה כי המערערים לא היו שותפים ל"עוקץ" הבנק המשיב, וגם את היאחזותם בביטול ההסכם עם המשיב 2 כדי לתת לכך נפקות ביחסיהם עם הבנק המשיב, לטעמנו אין כל דופי ברישום המשכנתא על-שם הבנק המשיב כפי שקבע בית המשפט קמא, 

השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מנהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן סעד זמני בערעור אזרחי, שלפיהם הכלל הרחב הוא כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. בית המשפט ייעתר לבקשה למתן סעד זמני רק במקרים בהם הוכיח המבקש כי סיכויי הערעור גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם יזכה בערעור יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו, בין השיקול של סיכויי הערעור לשיקול של מאזן הנוחות קיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", ולפיהם ככל שסיכויי הערעור נמוכים כך שיקול מאזן הנוחות מקבל משקל גבוה יותר 

ככלל כאשר הדיון בערכאה המבררת נסב על יכולתו הכלכלית של המבקש פטור מהפקדת עירבון בערכאת הערעור, מהווה הדבר שיקול לקבלת הבקשה וזאת כדי להימנע ממעגל שוטה בו יידרש בעל דין לגייס מקורות כספיים כדי לערער על חיובו לגייס מקורות כספיים. באיזון בין נסיבות אלו כולן סבורני כי אין מקום ליתן למבקש פטור מלא מהפקדת עירבון, אך כי יש להעמידו על סכום מתון ביותר של 1,000 ש"ח.   

דין הטענה להידחות. טרם ניתנה החלטתי, בה דחיתי את הבקשה להורות על קיום משפט חוזר, עיינתי בכל המסמכים שהוגשו בתיק דנא ולאחר ששקלתי את כל טענות המבקש, ולאחר מחשבה מעמיקה בלב פתוח ובנפש חפצה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להורות על משפט חוזר. לא מצאתי כי טענה זו, כמו גם טענותיו הנוספות של המבקש, מקימות עילה בדין לפסלות שופט ולא שוכנעתי כי המבקש ביסס חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים המצדיק במקרה זה את קבלת הבקשה.

ההליך בבית המשפט המחוזי טרם הסתיים. הסכסוך עודנו מתנהל בערכאה המבררת, ומצוי בשלב מתקדם יחסית. יש קשר ענייני בין התביעה לבין התביעה שכנגד, ומערכת עובדתית משותפת, ועל כן יש טעם בטענתם של המבקשים כי אם יימצא הצורך בהבאת העניין לפני ערכאת הערעור – מוטב שהדבר ייעשה בכפיפה אחת. זאת ועוד: המבקשים מציינים כי אפשר שלאחר פסק-הדין הסופי בתביעתו של המשיב יתייתר הצורך בהגשת ערעור. ואכן, אחד השיקולים למתן ארכה בנימוק של הליך "תלוי ועומד" הוא האפשרות שבסופו של יום יתברר שכלל אין צורך בערעור, תוך חסכון בזמן שיפוטי ובהוצאות לצדדים.  

בענייננו, לא הצביע המבקש על טעם של ממש להצדקת מתן רשות לערור. למעשה, המבקש הגיש מעין ערר בזכות לכל דבר ועניין, ובו הוא טוען כנגד הממצאים העובדתיים של בתי המשפט קמא. במצב דברים זה, שבו שתי ערכאות משפטיות נדרשו לשאלת קיומן של ראיות לכאורה כנגד המבקש – וכל אחת מהן מצאה כי יש בהן כדי להצדיק את מעצרו – אינני רואה הצדקה כלשהי לדון בעניין "בגלגול שלישי".

התנהגותו של העורר מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית נוכח השימוש (כביכול) בנשק חם. בהקשר זה אציין עוד, מבלי לחדש, כי מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. במסגרת זו נבחנים, בין היתר, גם עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות של הנאשם. עברו הפלילי של העורר מכביד במיוחד (וכולל 16 הרשעות קודמות בעבירות אלימות וסמים), ובנסיבות אלה קיים קושי ממש ליתן בו אמון. אם לא די בכך, לאחר האירוע ברח העורר לשטחי יהודה ושומרון (זאת ניתן ללמוד על פי שני מזכרים שערך רפ"ק יובל זיזי מיום 1.9.2012 ומיום 4.9.2012). על כן קיים חשש ממשי מפני בריחתו של העורר מאימת הדין.

דעתי היא כי מכלול הנסיבות דנן אינו מאפשר סטייה מן הכלל העקרוני האמור, ומחייב להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. סבורני כי אין בחלופה המוצעת במקרה הנוכחי כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב כפי שפורטה לעיל. נסיבות ביצוע העבירות מלמדות כי המשיב נעדר מורא מפני רשויות החוק. זאת ועוד, עברו הפלילי של המשיב הוא מכביד ביותר, וכולל לא פחות מ-44 הרשעות קודמות ובכללן עבירות סמים, מין, אלימות, כמו גם עבירות הדומות במהותן לעבירות מושא האישום הנוכחי: ריבוי עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, ריבוי עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועבירות שונות שעיקרן שימוש ברכב שלא כדין. 

לאחר ששקלתי בדבר מצאתי לנכון לאפשר את שינוי הסיווג המבוקש (שכאמור שקול למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור), תוך חיובם של המבקשים בהוצאות. השיקול המרכזי המונח ביסוד החלטתי-זו הוא שההליך השגוי – קרי ערעור בזכות – הוגש בתוך המועד הקצוב בדין להגשת בקשת רשות ערעור, כך שאין פגיעה מבוררת באינטרס ההסתמכות של המשיבים באשר לסופיותו של פסק-הדין.