אם "הבקשה הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור". איני רואה מקום להפעיל סמכות זו במקרה דנא. איני מתעלם מטענותיה של המבקשת בנוגע לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, הנובעות מכך שעילת התביעה, לגישתה, היא מכוח חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. דא עקא, בענייננו יש ליתן משקל רב יותר לעובדה שהמבקשת עצמה הגישה לבית הדין האיזורי לעבודה תביעה נוספת נגד המשיבים, וכי אף המשיבים נקטו נגדה הליך בבית הדין האיזורי. בהתחשב בכך, שיקולי יעילות מטים את הכף שלא לדון בבקשה כבכתב ערעור.

אני מורה למנהל מקרקע ישראל ולמשרד התמ"ת להשיב למערער את הכספים ששולמו על ידו בצירוף הצמדה ו/או ריבית (כל גוף על פי נהליו), אך ללא קיזוזים ו/או קנסות ו/או פיצויים מוסכמים.

חרף ההזדמנות שניתנה למשיב להגיב על טענתם של המבקשים לפיה צו הביניים שניתן על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים עומד בתוקפו, שתק המשיב בהקשר זה ולא התמודד עם הקושי העולה מאופן ניסוחה של החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים. זאת ועוד, המשיב לא עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים לביטול צו הביניים חרף העובדה כי בית המשפט ציין אפשרות זאת בהחלטתו מיום 9.7.2012. המשיב אף לא הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים בקשה להבהרת החלטתו והחלטה זו הפכה חלוטה; צו הביניים שניתן על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים ממשיך לעמוד בתוקפו, הן נוכח נוסח ההחלטה מיום 9.7.2012 שהפכה לחלוטה והן נוכח העובדה כי בפסק דינו לא ציין בית המשפט לעניינים מנהליים דבר לעניין תוקפו של צו הביניים.

בית המשפט יצא מן ההנחה כי פיצוי של 50,000 ש"ח אינו משקף את הפיצוי המתאים. הנחתו הייתה שעשויה להיות מוגשת תביעה אזרחית מעבר לסכום זה, ועל כן קבע כי הפיצוי שנפסק הוא "על חשבון נזקים" של המתלונן. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, בית המשפט המחוזי היה ער למחלוקת העובדתית בשאלה אם שולם או לא שולם הסכום של 80,000 ש"ח במסגרת סולחה, ובכל זאת פסק את אשר פסק. נראה כי הפגיעה במתלונן קשה ביותר, ומצדיקה את הפיצוי גם בהנחה שנעשה כבר תשלום.

וככל שאכן נשלחה הודעת ערעור כאמור דרך הפקסמיליה, אין מדובר בהגשת ערעור כדין. למותר לציין כי בפני המבקשים פתוחה הדרך להגיש ערעור על החלטתי מיום 19.11.2012 או בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כדין על החלטת כב' הרשם שני (וזאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לסיכוייה של בקשה כזו להתקבל), הכל בהתאם למועדים ולדרכי הגשת הערעור הקבועים בדין.  

אין להיעתר לבקשה נוכח התנהלותו הדיונית של היועץ המשפטי לממשלה. בהקשר זה מדגישים בעלי הדין הנזכרים, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה רק לאחר שהוגשו על ידי כל בעלי הדין האחרים תשובות לבקשות רשות הערעור, וכי היועץ לא הגיש במועד את תשובותיו חרף הסדר דיוני בין בעלי הדין, כולל היועץ המשפטי לממשלה, לפיו כל התשובות לבקשות רשות הערעור תוגשנה עד ליום 21.1.2013; הבקשה להארכת מועד מטעם היועץ הוגשה רק לאחר שחלף המועד להגשת התשובות.

ניתן בזה תוקף של פסק דין להודעת המשיבה מיום 15.11.12, המסומנת "א" בתיק בית המשפט, לפיה יוכרו המבקשים ויהודי נאלצ'יק האחרים ששהו תחת כיבוש ושלטון גרמני ישיר, לצורך קבלת קצבה המשתלמת לפי חוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007, בכפוף לבדיקה פרטנית בדבר היכללות בין יהודי נאלצ'יק ובדבר עמידתם ביתר תנאי הזכאות הקבועים בחוק. המבקשים יפעלו על מנת להמציא את המסמכים המתבקשים על ידי המשיבה להוכחת זכאותם, ולאחר המצאת המסמכים הנדרשים המשיבה תבצע את הליך הבדיקה באופן יעיל ומהיר.  

לא ברור כיצד, במקרה שהועדה המחוזית עצמה תיאלץ לדון בתכנית, ניתן יהיה – מבלי לפגוע בתקינות ההליכים המינהליים – לפצל את בחינת ההתנגדויות בין הדיון במליאת הועדה המחוזית לבין הדיון בועדת המשנה. כמו כן, נטען כי אם הבקשה לעיכוב הביצוע תידחה, באופן שמליאת הועדה המחוזית תדון בתכנית או לחלופין אם ועדת המשנה תדון בהתנגדויות לגופן, ואם בסופו של יום הערעור יתקבל ומשכך תושב על כנה החלטתה המקורית של ועדת המשנה להתנגדויות, הדבר עלול להעלות שאלות קשות בנוגע לתוקף ההחלטות שהתקבלו בינתיים ולאפשרות יישומן. באשר לנזק שעלול להיגרם למשיבה נטען כי מאחר שההליך התכנוני של התכנית טרם הושלם, מתן סעד של עיכוב ביצוע לא צפוי לגרום לה נזק ממשי כלשהו.

במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר שהוגשה לבית המשפט קמא נטען, בתמצית, כי פסק הבורר ראוי להתבטל משום שהוא לוקה בשלושה פגמים עיקריים. ראשית, נטען כי הבורר לא פעל על-פי המתווה שקבע לניהול הבוררות. שנית, נטען כי לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם. שלישית, נטען כי הבורר חרג מהסמכויות שהיו נתונות לו לפי הסכם הבוררות; ככל שסברו המבקשים כי הבורר נמנע מלהתייחס ולהכריע בטענות אותן הם "זעקו לאורך כל הדרך", באופן שמקים להם עילת ביטול, הרי שהיה עליהם להעלות נימוק זה במסגרת בקשתם לביטול פסק הבורר. כמו כן, ספק בעיני אם כתבת התחקיר מהווה אמנם ראיה חדשה שיש בה כדי לשנות את מהלך העניינים באופן שיצדיק את תיקון בקשתם לביטול פסק הבורר.