החלטת הנשיאה ביניש בדבר העברת מקום הדיון בתיק נשוא בקשת רשות הערעור נתקבלה לפי סעיף 78(א) לחוק בתי המשפט; החלטה זו התייחסה בבירור לכל ההליכים שנפתחו במסגרת התיק, ובכלל זה הבקשה להחלפת אפוטרופוס. החלטה זו נתקבלה מתוך תפיסה לפיה מראית פני הצדק מחייבת כי הליכים הנוגעים לקרוב משפחה מדרגה ראשונה של שופט לא יתנהלו בבית המשפט בו מכהן אותו שופט.

בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אם הייתה מתקבלת גרסת המערער, הרי שהיה עליו לסלק את בני החבורה מהמקום. בא כוח המערער טען כי משבחרה המשיבה שלא לזמן לעדות את הבחורים הללו, מתעורר ספק שמא טענתו של המערער נכונה, וכי לא ידע על הגעתם הצפויה למקום. בית המשפט דחה טענה זו וציין כי יתר הבחורים לא הוזמנו לחקירה בשל העדר אינטרס ציבורי להעמידם לדין בגין סחיטה באיומים, מכיוון שהם לא הפיקו טובת הנאה כתוצאה מהאירוע; המתלונן העיד כי היה מודאג מאד וכי חשש לפגוש באנשים ששהו במקום. על גרסה זו חזר המתלונן הן בעדותו בבית המשפט, הן בהודעותיו במשטרה.

בית המשפט בחן את הראיות שהובאו לפניו בעניין הפרת תנאי השחרור וקבע כי לא מדובר בהפרה חד-פעמית אלא בהפרה סדרתית שלוותה במצגים שקריים מצד העורר כלפי הפרקליטות ובית המשפט, ואשר מעידה על מחשבה תחילה ועל תכנון מוקדם. נוכח קביעה זו – אשר מבוססת על חומר הראיות שהובא לפני בית המשפט המחוזי – סבורני כי צדק בית המשפט בקובעו שיש לעצור את העורר מחדש. איני רואה צורך לחזור על רשימת ההפרות שצוינה בהחלטת בית המשפט המחוזי ושאת תמציתה הזכרתי בפסקה 9 לעיל. הנמקתו של בית המשפט מקובלת עלי במלואה ואוסיף כי סבורני שהתנהלותו של העורר בנסיבות העניין אינה מהווה "רק" פגיעה באמון שנתן בו בית המשפט אלא מעידה על זלזול מוחלט בבית המשפט, ולפיכך מחייבת תגובה ברורה ונוקשה בבחינת "מסר ברור וחד משמעי למשוחררים לחלופת מעצר" [כדברי השופט א' שהם בעניין אלעואדרה]. מעבר לפן ההרתעתי-חינוכי הכללי, יש לזכור כי הפרת תנאי השחרור בנסיבות אלה "מקימה לתחייה" גם את אחת מעילות המעצר האחרות שמתקיימות בעניינו הספציפי של העורר – המסוכנות הנשקפת מהמשך עיסוקו של העורר כעורך דין פעיל, בין אם יותלה רשיונו ובין אם לאו. 

סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו באישום הראשון. יודגש בהקשר זה כי ספק סביר המצדיק זיכוי הוא כזה המותיר, על פי מבחני שכל ישר וניסיון החיים, שאלה של ממש ביחס לאשמת הנאשם. אין די בספק מרוחק ודמיוני בכדי להביא לזיכויו של נאשם. ספק סביר כזה לא מתעורר בענייננו.  

לאור העובדה כי איני סבור שקיימת זיקה כלשהי בין החומר שבנדון לבין הפרשה מושא כתב האישום וכי אין בחומר זה כדי לקדם את הגנתו של העורר, הרי שממילא לא מדובר ב"חומר חקירה" שיש למוסרו לעיון הנאשם ומשכך אין כלל צורך לאזן בין "עוצמת הזיקה" של החומר וחשיבותו לניהול הגנתו של העורר לבין עוצמת האינטרס הציבורי שבמניעת העיון. בבחינת למעלה מן הצורך, אעיר – מבלי לקבוע מסמרות – כי הגישה לפיה יש לתת משקל לאינטרס הציבורי של ביטחון המדינה בגדרי הקביעה האם מדובר ב"חומר חקירה" אם לאו כמשמעו בסעיף 74 לחוק, הינה גישה מוקשית בעייני לאור הכללים הספציפיים המותווים בעניין זה בפרק החסיונות של פקודת הראיות.

לאחר עיון בתשובות הצדדים, נחה דעתי, כי בנסיבות העניין, הבקשה לעיכוב הביצוע מתייתרת, ואין כל צורך להורות על עיכוב פסק הדין. זאת, שכן בהתאם להחלטת ועדת המכרזים, לא ימשכו הליכי המכרז, וכך גם לא תימסר העבודה נשוא הפרויקט למי מהמשתתפים במכרז, עד להכרעה סופית בערעור. כמו כן, אין מקום להיעתר – במסגרת החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע – לדרישתה של המשיבה 1 (בסעיף 12 לתשובתה), להורות למבקשת להמשיך את הדיון במכרז, ולקבל החלטה בדבר ההצעה הזוכה במכרז.

בנסיבות העניין ­– ובפרט בשל חומרת העבירות המיוחסות למשיב, עברו הפלילי המכביד, העובדה שביצע את העבירות לכאורה תוך הפרה של הוראה חוקית (שחייבה אותו להיות במעצר בית מלא בבית הוריו ותחת פיקוח מתמיד) והערכתו של שירות המבחן כי אין בנמצא חלופת מעצר שיהיה בה לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את עמידתו בתנאים שיוצב לו – אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב כמבוקש.

אין לזקוף לחובתו של העותר את הקביעה לפיה מלכתחילה לא היתה בידיו עילת תביעה, שכן הוא לא זכר את תקופת עבודתו המדויקת והיו בידיו תלושי שכר לתקופה ארוכה משישה חודשים; אין המדובר אלא בערעור על הקביעה לפיה לא הוכח קיומה של עילה כלל, וכידוע בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה. פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעור משמעו סיומו של הליך בבית הדין על שתי ערכאותיו, ולא פתיחתו של ערוץ השגה נוסף בדמות עתירה לבית משפט זה, ועל כן תישקל התערבותו של בית משפט זה בהחלטות בית הדין לעבודה אך ורק במקרים חריגים ביותר הממלאים אחר שני תנאים מצטברים: הראשון – כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין; והשני – כאשר כללי הצדק מחייבים התערבות בית משפט זה על-מנת למנוע עיוות דין.

הדין אינו מכיר בהליך של "עיון חוזר" במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", לא כל שכן בהחלטת ביניים הדוחה בקשה לסעד זמני עד לדיון בבקשת רשות הערעור; המבקש לא הצביע על שינוי נסיבות שעשוי היה להצדיק בחינה נוספת של הדברים לפנים משורת הדין. בקשה ל"עיון חוזר" אינה יכולה להוות מקצה שיפורים. אם המסמכים שבנדון היו ברשות המבקש, הרי שהיה עליו לצרפם לתגובתו בין אם המשיבים תמכו תשובתם בתצהיר בין אם לאו.

מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להכריז על המערער כבר הסגרה לבוסניה והרצגובינה בגין המעשים המתוארים בבקשת ההסגרה. לא שוכנעתי כי קיים טעם אשר יש בו בכדי להצדיק סירוב לבקשת ההסגרה, וכל טענותיו של המערער שהושמעו לפנינו תתבררנה בבית המשפט המוסמך. נדמה כי אין חולק על כך שהמעשים המיוחסים למערער הם מעשים נפשעים. אך, כאמור, אין זה מתפקידנו לשפוט האם הוא ביצע אותם, ואם כן, מהן המשמעויות המשפטיות העולות מכך. תפקידנו היחידי, הנובע ממטרתם של דיני ההסגרה, הוא לבחון האם ראוי להסגיר את המערער לצורך שפיטתו בפורום המתאים והראוי לכך, הוא בית המשפט לפשעי מלחמה בבוסניה והרצגובינה.