אנו סבורים שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. המערער מבקש למעשה כי נתערב בממצאי עובדה שונים שנקבעו על ידי בית משפט קמא ואשר הובילו אותו לקביעתו הסופית בנוגע למחסנים. קיימות בחומר אינדיקציות שונות כי אומנם הזכות במחסנים הייתה ונותרה בידי מורישתם של המשיבים. כך נציין כי מדובר למעשה במחסן אחד שהיה חלק מן המבנה המקורי, שהוחזק בידי המורישה שעשתה עסקת קומבינציה עם המערער ואחרים. לא חל שינוי לגבי המחסן המקורי. זאת ועוד, בית משפט קמא מצא כי המערער לא ידע כלל על דבר המחסן, שהוא טוען כי הוא שלו, עד שנת 2007. בחומר קיימות אומנם אינדיקציות גם בכיוון ההפוך, היינו לזכות המערער, אך בשיקלול של כלל הנתונים, לא ראינו מקום להתערב בפסק-הדין השני. 

באשר לחלוקת הרכוש נטען כי שגה בית הדין כאשר לא הורה על מינוי אקטואר מלכתחילה. עוד טוענת העותרת כי פער ההשתכרות הממשי בין בני הזוג מצדיק להורות על איזון משאבים בלתי שווה בהתאם לאמור בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בהקשר זה מציינת העותרת כי למשיב זכויות רבות במקום עבודתו, ובכלל זה נהנה הוא ממשכורות עתק ומהטבות נוספות; קביעתו של בית הדין האזורי לפיה טענת העותרת בדבר רצונה בשלום בית הינה טענה מעושה, בוססה כדין. המשיב מטעים כי התנהלות העותרת מלמדת כי אין היא מעוניינת בשלום בית: היא לא הגישה תביעה לשלום בית; כאשר הורה בית הדין על פירוק השיתוף בדירה היא לא ערערה על כך (והלינה רק על אופן החלוקה); היא תיארה את המשיב כאיש אלים מסוגל לאנוס ולרצוח, ועוד.

המבקשת הייתה צריכה להגיש ערעור בזכות ולא בקשת רשות ערעור. בנסיבות העניין, איני סבור כי יש לפעול לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשת רשות ערעור כבכתב ערעור. לא התעלמתי מטענת המבקשת כי עניינה דומה למקרה שהתברר בע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004). באותו מקרה התערב בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון בתובענה מסוימת לבית הדין האיזורי לעבודה, וקבע כי יש לפצל את הדיון בתביעה שכן זו כללה עילות שבסמכותו הייחודית של בית הדין האיזורי לעבודה, אך גם עילות שאינן בסמכותו. דא עקא, בנסיבות העניין, ובעיקר משיקולי יעילות, הגעתי למסקנה כי אין בטעם זה כדי להצדיק דיון בבקשת רשות הערעור כבערעור, תוך התעלמות מן המחדל הדיוני שנפל בעצם הגשת בקשת רשות הערעור. 

משהמשיבים גרמו להתארכות ההליך, ומנגד בית משפט השלום היה נכון להקדיש די זמן לניהול ההליך בקצב משביע רצון, יש לייחס משקל מופחת לחלוף הזמן שבו המשיבים שהו במעצר כשיקול לשחרורם; מורכבות ההליך כשלעצמה תחייב זמן מה לשם הכנת סיכומי הצדדים – זמן שהיה נדרש בכל מקרה, אף לולא היו המשיבים מעכבים את ההליך בכוונה תחילה; באיזון בין השיקולים השונים יש משקל ממשי למסוכנות הנובעת מהמשיבים, אשר נלמדת מחומרת מעשיהם ומעברם הפלילי המכביד. המדובר בעבירות בשווי כולל של מאות מיליוני שקלים, המסבות נזק רב מימדים לקופה הציבורית; עבירות שבוצעו בקבוצה, בתחכום ובשיטתיות.

אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים; טענותיו של המבקש כי לא הבין את הסדר הטיעון או את העבירות המיוחסות לו הן בגדר היתממות, מקום בו היה מיוצג בשתי הערכאות הקודמות; יש מקום להחמיר בענישה הנוגעת לפגיעה בבעלי חיים, הן חיות הבר הן חיות הבית. התאכזרות ופגיעה בבעלי חיים, מעבר לפגיעה העקיפה שהיא גורמת לבני האדם, מעידה על אטימות לב וקהות חושים.

טענתה של קרנית, לפיה בן דוד ידע על קיומם של סוגי ביטוח שונים ועל כן אי-ידיעתו באשר לכיסוי הביטוחי הספציפי של הקטנוע היא בלתי-סבירה, אינה אלא שאלה של יישום הדין על נסיבות המקרה, והיא תלויה במכלול הנתונים הנוספים הקשורים במקרה ובמשקלם היחסי; נראה כי לא נפל פגם בהכרעתו של בית משפט קמא. כפי שנקבע, בין בן דוד לבין פריש שררו יחסי חברות משכבר הימים, בן דוד לא נהג בקטנוע אלא באופן חד-פעמי וההחלטה כי הוא זה שינהג בו הייתה אקראית לחלוטין. ידיעתו של בן דוד אודות סוגי ביטוח שונים לקטנוע - ידיעה שמבוססת בעיקר על כך שבן דוד הוציא בעצמו, כ- 11 שנים עובר לתאונה, ביטוח מסוג "נקוב בשם" לקטנוע שהיה בבעלותו - איננה בעלת משקל משמעותי.

לאחר שמיעת הערות בית המשפט, חזרה בה העותרת מהעתירה והיא נמחקת ללא צו להוצאות. 

נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים באופן שמצדיק את קבלת הבקשה במלואה. כך גם לא הוכח שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים באופן מובהק. עם זאת, המבקשים חויבו בחיוב כספי גבוה למדי, שאף אם נקבעו בטוחות להשבת חלקו במידת הצורך, נראה כי קיים חשש מובנה באשר ליכולתן של המשיבות להשיב את כולו במידה והערעור יתקבל; יש לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שיעוכב תשלום של 35 אחוז מהסכום בו חויבה עליזה.

הסיכומים יוגשו כך שיהיו קריאים וברורים. הרווח בין השורות בהדפסה יהיה רווח כפול לפחות. האותיות יהיו בגופן 12 והמרווח בין האותיות יהיה "רגיל", תוך השארת שוליים ברוחב של שני סנטימטרים לפחות מכל צד. מידות אלה מתייחסות לגופן David. אם בעלי הדין משתמשים בגופן אחר עליהם להתאים את מידותיו לדרישות אלה; ההדפסה תהיה ברווח כפול לפחות, בגודל גופן 12, תוך השארת שוליים ברוחב של שני סנטימטרים לפחות מכל צד; תיק המוצגים יוגש במועד שנקבע להגשת סיכומים, בכריכה נפרדת מכתב הסיכומים. כמו כן, יגישו הצדדים, במועד הגשת הסיכומים, רשימת אסמכתאות שבדעתם להסתמך עליהם.

הבקשה מכוונת כאמור לשלוש החלטות שונות של בית המשפט המחוזי בעתירותיו של המבקש, ומלכתחילה לא היה מקום להגישן במאוחד. עם זאת, לאחר שניתן למבקש פטור מאגרה ולאחר שמצאתי כי דין הבקשה להידחות מבלי שתידרש תגובת המשיב, לא מצאתי להורות על הפרדתה לשלושה הליכים נפרדים בשלב זה; אשר לעתירה הראשונה – בית המשפט קיבל את עמדת המשיב בקובעו כי ההבטחה למחוק רישום משמעתי התייחסה לאירוע אחר, ולא כנטען על-ידי המבקש. המבקש לא הניח עילה להתערבות בקביעה זו. אשר לעתירה השנייה – הרי שזו נדחתה בהסכמת המבקש. על כן, ממילא אין מקום להידרש לטענותיו בהקשר זה. אשר לעתירה השלישית – בהתאם להערת בית משפט זה ברע"ב 5322/12 הוקדמה ישיבת הוועדה בעניינו של המבקש למועד קרוב, והתאפשר לו להגיש חוות דעת פסיכולוגית מטעמו בנדון לקראת הדיון. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא בשאלת הגדרתו של המבקש כאסיר אלמ"ב וכאסיר וג"ע.