רקע סוציו-אקונומי קשה אינו יכול להוות הצדקה לעבריינות. ברי, כי כל תוכנית שיקום מחוץ לכתלי בית הכלא יכולה לרקום עור וגידים רק לאחר שזוהתה נכונות ממשית של המבקש להשתקם להשתלב בה, כמו גם לאחר שהמסוכנות שלו במהלך תקופת השיקום פחתה. בטוחני כי שירות בתי הסוהר יפעל לשיקומם האפקטיבי של המערערים, ויאפשר להם לשוב לחייהם כאזרחים שומרי חוק לטובתם ולטובת הסובבים אותם. אנו תקוה כי גם לאחר שיסיימו לרצות את עונשם לא יפסיקו המערערים את המסלול השיקומי, ולא ישובו לעסוק בפעילות עבריינית.

יוער כי הזיקה עליה הצביע שירות המבחן, בין התנהגותו של המערער בחיי היום יום לבין צריכה מוגברת של פורנוגרפיה (לרבות דקות ספורות לפני ביצוע העבירה עצמה) ומין בתשלום, היא זיקה שראוי לתת עליה את הדעת. במובן מסוים, נדמה שקורבן העבירה במקרה הנוכחי נושא על גבו את מחירה של הנכונות החברתית להתייחס לבני אדם (לרוב לנשים) כאל חפץ שניתן לרוכשו. דומה כי נדרש פתרון מערכתי, החורג מגדרו של המשפט הפלילי בלבד, למיגור התפישות החברתיות האמורות. תפישות שעלולות להוביל, כבמקרה הנוכחי, לפגיעות חמורות ביותר בפרט.

הדיון בבקשה למתן צו ביניים נעשה בשים לב לשיקולים שעניינם סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. בעיקרו של דבר, אני סבורה כי בעת הזו, לאחר שהמבקשת שוהה בישראל זה 11 שנה, מאזן הנוחות נוטה לטובתה. גם אם הרחקתה מישראל היא הפיכה (ואיני בטוחה שזה המצב), בנסיבות העניין, היא עלולה להסב למבקשת לנזק כלכלי, רגשי וחברתי. באשר לסיכויי העתירה יש לתת את הדעת על העובדה, שמבלי לקבוע מסמרות, היא מעוררת לכאורה שאלות ראויות לדיון. אכן, השיקול של התנגדות למערכות יחסים ביגמיות הוכר בבית משפט זה בהקשרים דומים כשיקול סביר.  

נוכח הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהליך התובענה הייצוגית והעובדה כי נפרד הוא מהעילה האישית העומדת לבעל הדין, לא תתקבל בנקל טענה של תובע ייצוגי לחסרון כיס בהפקדת עירבון, וזאת בייחוד שעה שמדובר בהשגה על החלטה הדוחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית.  

חובתה של החברה הקבלנית לשלם לקבלן המשנה שלה היא העומדת לדיון – הן מהיבטה של טענת התיישנות שהועלתה כנגד התביעה והן מהיבט היקפה של חובת התשלום. הערעור התקבל במובן זה שיש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לצורך בחינה נוספת של היקף העבודות שבוצעו על-ידי המשיב. 

דין העתירה להידחות על הסף, לאור קיומו של סעד חלופי. במקרים חריגים או דחופים, יכול ובית משפט זה יבחר למרות קיומו של סעד חלופי לדון לגופו של עניין בסוגיות מסוימות, אולם אין זהו המקרה. צו מינוי האפוטרופוס ניתן לפני מעל לשנתיים, וברי כי אין מדובר במקרה דחוף.

מצאתי לנכון להורות על עיכוב ביצוע רכיב עבודות השירות בגזר הדין לתקופה קצרה עד להגשת נימוקי הבקשה. יחד עם בקשת רשות הערעור, יגיש המבקש בקשה מתוקנת לעיכוב ביצוע העונש ויפרט את טעמיה. המשך עיכוב ביצוע העונש ייבחן, ככל שיתעורר הצורך בכך, לאחר שתעמוד בפני בית משפט זה בקשה מלאה ומנומקת.

המפתח להכרעה בעתירה זו מצוי בעמוד 2 לעתירה לפיה: "העותרים עומדים בפני שוקת שבורה. מחד גיסא, עתירתו של האב בבג"ץ 4692/10 נדחתה. מאידך גיסא, טענתו של העותר באותה עתירה כי אינו מהווה סיכון בטחוני או ציבורי לא נבחנה כלל. במצב עניינים זה אין בידי העותרים כל דרך להביא את עניינו של אביהם אלא בדרך של עתירה לסעד מן הצדק". נדמה כי אין זה המצב לאשורו. ככל שלא ארע כל שינוי נסיבות מהותי מעת סיום ההליך בבג"ץ 4692/10, הרי שכטענת המדינה – הנושא הוכרע, קיים לגביו מעשה בית דין ואין מקום להידרש לו שנית.  

בנושא סכום ההוצאות וחלוקתם ברור שעל כל אחת מהמערערות לשאת בסכום של 10,000 ש"ח לטובת שירותי בריאות כללית וכן לטובת מדנט בע"מ. בנוסף, לא נמצא כי נפלה טעות סופר בפסק הדין, כנטען בבקשה. 

השורה התחתונה במקרה דנן היא, שבתחרות בין זכות גרעינית-שלילית של התורם (הזכות לאוטונומיה) לבין זכות שאינה גרעין הזכות-החיובית (הזכות להורות), ידו של התורם היא על העליונה. אסיים בציטוט קצר מהמכתב שהפנה התורם לבית המשפט והמדבר בעד עצמו: "איני מעוניין בכך שיוולד לי ילד ללא שאוכל לתת לו אהבה, וללא שאני אוהב את אימו". סופו של דבר, שאני מצטרף, גם אם בלב כבד, לתוצאה אליה הגיעו חברי.