בפסק דיננו מיום 29.1.2013 אכן נפלה טעות, אך הטעות היא בחלק האופרטיבי של פסק הדין, בסעיף 9ב, כך שבמקום עד ליום 1.1.2005 יכתב עד ליום 1.1.2004.

ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה. מדובר במערער שבחר לקחת חלק ב"תת-תרבות הסכין" שלחומרתה התייחס לא פעם בית משפט זה בקובעו, כי על הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, לא פעם חרף גילו הצעיר. לא נעלם מעיני בית המשפט תוכן תסקיר שירות המבחן ממנו עולה, כאמור, כי המערער גדל בתנאים קשים, שהובילו אותו להסתבכויות בפלילים. 

הלשכה לסיוע משפטי מסרה כי החליטה שלא לייצג את המבקש בגדרי הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, נשמט הבסיס מן הבקשה להארכת מועד כפי שהוגשה. בהליך זה לא הגיש המבקש כל הודעה או בקשה נוספת מאז הגשת ההליך ומאז שהודיעה הלשכה לסיוע משפטי על החלטתה בעניינו.  

בנסיבות המתוארות, כאשר ההסדר שבחוק נתון לבחינה, כאשר חלפה חצי שנה מאז קבלתו של התיקון האחרון וכאשר לאחרונה נבחרה כנסת חדשה, נראה לנו שיש להמתין עד שיתוקן החוק, לאחר הבחינה והבדיקה לגביהם התחייבה בשם הממשלה נציגתו של משרד המשפטים. כמובן, שאנו מניחים שאכן תיערך בדיקה ובחינה כאמור. במסגרת הבדיקה ראוי יהיה אף לבחון את הסוגיה של תיעוד חקירות על ידי שירות הביטחון הכללי. מיותר לומר שאיננו מביעים כל עמדה לגבי העניין גופו, אלא כל שאומרים אנו הוא כי נוכח הצפוי טרם הגיעה העת לבחינת טענותיהם של העותרים לגופם של דברים.

מצאתי כי המבקש לא הצביע על כל טעם המצדיק לסטות במקרה דנן מן הכלל הקבוע בתקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 המורה מפורשות כי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור". לא אחת נקבע בהקשר זה כי: "המערער אינו רשאי להחליט אם להשמיט שמו של המשיב מהודעת הערעור; מחובתו להביא בפני בית המשפט לערעורים את שמות כל בעלי הדין, שהיו צדדים לדיון בערכאה דלמטה". גם בטענת המבקש לפיה אין למשיבים 3-5 כל יריבות עימו אין כדי להצדיק את מחיקתם של אלו מן ההליך, וזאת אף מבלי להידרש לטענה זו לגופה. 

הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים, בהם נוטה מאזן הנוחות לטובת המערער, וכשסיכויי ההליך טובים. במסגרת זאת, נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש. כמון כן, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר של למעלה מארבעה חודשים ממועד מתן ההחלטה בבית המשפט המחוזי. המבקש לא סיפק שום הסבר לשיהוי זה.

בעל-הדין שיזם את ההליך הוא אשר נושא בחובה מן הדין להפקיד עירבון, והוא גם מי שנחשב מפקיד העירבון לצורך החזרים. בית המשפט אינו נדרש בדיעבד להתחקות ולברר מי סייע ליוזם ההליך להפקיד את העירבון. נקבע בעבר, כי מקום שבו הופקד עירבון על-ידי בעל-דין המצוי בהליכי חדלות פירעון ונכסיו מוקנים לבעל תפקיד, וההליך הסתיים ללא חיוב בהוצאות, הרי ככל שניתן לראות בכספים משום נכס של בעל-הדין החייב, אפשר לבקש את העברתם לקופת הפירוק (או פשיטת הרגל).

המשיבות 1-2 מסכימות לבקשה, ואילו המשיבים 3-4 מתנגדים לה. המשיבים 3-4 מדגישים כי ביחסים שבינם ובין המערער החלטת בית המשפט קמא מיום 17.6.2008 היא בבחינת פסק דין, ואין לאפשר למערער להגיש ערעור עליה כארבע וחצי שנים לאחר המועד בו ניתן. כן מדגישים המשיבים 3-4 כי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" המצדיק להאריך את המועד להגשת הערעור בחלוף תקופה כה ממושכת, לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה.

בהתחשב בכך שמדובר בקטין, ובהתחשב בכך שהקטין עצור מספטמבר שנה שעברה, אין כל סיבה לדחות את הטיעון לעונש לזמן כה ממושך. למרות שאילוצי יומן בית המשפט המחוזי לא נעלמו מעיני בית המשפט, הרי שבית המשפט הורה כי הדיון לשמיעת טיעונים לעונש בעניינו של הקטין יתקיים במהלך השבועיים הקרובים למועד מתן ההחלטה.

לסופו של יום, מצאתי כי תביעה הקטינים אינה תביעת מזונות עצמאית, אלא תביעה להעלאת דמי המזונות מצד האם, וכי הסמכות לדון בתביעה זו מסורה לבית הדין הרבני. אשר על כן דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.