טענותיה של המבקשת בנוגע להרשעתה נסבות – במובהק – על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית הדין למשמעת. "כלל הוא שאין בית משפט זה, כערכאת ערעור, מתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן ממצאים המבוססים על מהימנות עדים". גם בהליך המשמעתי תחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק מצומצמת, והשימוש בה נעשה במקרים חריגים בלבד. למותר יהיה להכביר מלים על החומרה שבהוצאת כספים מקופת הציבור על יסוד דיווחי שווא.   

העובדה כי במסגרת התארגנות מתוכננת אמור היה העורר לצלם את האירוע על מנת שניתן יהיה לאחר מכן להפיץ את התמונות המתעדות אותו, מעידה לכאורה על כוונת קושרי הקשר ובהם העורר שלא להסתפק בפגיעה בלוחם ששהה בעמדה באותה עת וכי הפצת התמונות ברבים כוונה לעודד מעשים דומים בעתיד. עובדה זו מוסיפה אף היא נופך של מסוכנות להתנהגות העורר.המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בהחלט נושאת משקל ויש להביאה בחשבון, אך בנסיבות המקרה דנן ונוכח המסוכנות הרבה העולה מן המעשים המיוחסים לעורר וחבריו, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין לאמצה.  

באת-כח המשיבה הודיעה לבית המשפט כי באם העורר יפקיד בקופת בית המשפט סך של 3,000 ₪ על-פי החלטת בית משפט השלום בתל אביב, היא תסכים לביטול צו ההבאה. העורר טוען כי אין ביכולתו להפקיד את הסכום הנ"ל. בית המשפט הפחית את סכום ההפקדה הדרוש.

איננו סבורים שיש להבהיר את פסק הדין מיום 19.12.2012. על-פי הוראת תקנה 512(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שעמדה בתוקפה במועד מתן פסק הדין, בסכום שכר הטרחה הנפסק כלול מע"מ, כשמרכיב המע"מ אינו נפסק "כרכיב נפרד".

מהמקובץ עולה כי צו הארנונה משנת 1985 - "חקיקת ההקפאה"- הטיל חיוב בארנונה בגין שטחים משותפים בבניינים שאינם משמשים למגורים. עוד נמצא כי בין השנים 1986 ל-1990 לא נחקק צו ארנונה שפטר כדין מחיוב בגין שטחים אלה. קביעה זו מייתרת את הצורך לבחון את נפקות אישור השרים שניתן בשנת 1999. 

המעשים המיוחסים למשיב חמורים וקשים והם מלמדים על רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו, כמי שהגיע לגינה ציבורית שבה נוהגים קטינים לשחק, טרח להצטייד במשקה החביב על הקטינים הרכים בשנים ששהו במקום, לאחר שבירר זאת עימם, ולא היסס לכאורה לנשק, לחבק ולמשש אותם ואף להציע להם הצעות מגונות נוספות. חומרה מיוחדת נלווית למעשים המיוחסים למשיב בהינתן העובדה שאלו בוצעו, כאמור, תוך הפרה של צו הפיקוח שהוטל עליו בשנת 2011 בעקבות הרשעתו בביצוע עבירות מין בקטינה. צו זה אסר על המשיב, בין היתר, להימצא בגינה הציבורית או ליצור מגע עם קטינים. הפרת צו הפיקוח על ידו מלמדת היא כשלעצמה כי המשיב אינו ראוי לאמון בית המשפט ככל שהדבר נוגע לכיבוד תנאי שחרורו.  

באתי לכלל מסקנה כי העונש שהושת על המערער אינו הולם את חלקו במסכת העובדתית שבה הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן. סבורני כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער אינו נותן את מלוא המשקל הראוי לתיקון שבוצע בכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון. קרי, לטעמי לא מתקיימת הלימה בין מעשיו של המערער וחלקו בפעילות העבריינית לבין העונש שהושת עליו,נוכח כל המקובץ לעיל אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער על שבע שנות מאסר.  

בטרם יינתן פסק דין בערעור שבכותרת, מתבקשת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לשאלה שנתעוררה לגבי תוקפה של תקנה 16ב(ב) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, שעניינה "ערבות מכרז", ואשר הותקנה במסגרת תקנות חובת המכרזים (תיקון), התשס"ט-2009.

עונש קל גזר בית המשפט המחוזי על המערער, 45 ימי מאסר בלבד, בשים לב לעונש הסטטוטורי (20 שנות מאסר), לרף הענישה המקובל, ולמסוכנות שבמעשה. השיקולים לקולא מוצו עד תום. אמנם חבריו של המערער נדונו לעונש של מאסר בעבודות שירות, אך זאת לתקופה של 5 חודשים (הם גם צעירים בכשנה מהמערער; חבר נוסף נדון לפי חלקו, לתקופה קצרה יותר). על דרך של "אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (קהלת ז, יח), ביקש ב"כ המערער לאחוז בעונש של עבודות שירות (חלף מאסר ממש) אך לא להניח את ידו ממכסת 45 הימים (חלף 5 חודשים). אין הצדקה לכך. בנסיבות העניין דנן, ההבדל האיכותי בין עונש של מאסר ממש לבין עונש של מאסר בעבודות שירות 'מתקזז' עם ההבדל הכמותי שבין 45 יום לבין 5 חודשים (וכנראה נותרה "יתרת זכות" למערער, משום שסירב להמיר את 45 ימי המאסר ב-5 חודשי עבודות השירות).

הצדדים קיבלו המלצת בית המשפט, ובהתאם לכך אני מורה כי ע"א 7363/12 יידחה ללא צו להוצאות, וע"א 7608/12 יתקבל חלקית, כך שלסכום שנפסקו יתווסף סכום כולל של 450,000 (ארבע מאות וחמישים אלף) ₪, נכון להיום. הסכום ישולם תוך 30 יום.