ככלל, עצם שחרור נאשם בעבירות מין לחלופת מעצר הוא החריג ולא הכלל, נוכח המסוכנות הטבועה בעבירות מין והחשש להישנות המעשים. כלל זה כוחו יפה במיוחד בעבירות מין במשפחה, וכוחו יפה עוד יותר כאשר המשפחה מגוננת על הנאשם, כמו במקרה דנן. לכל אלה, יש להוסיף את תסקיר שירות המבחן שהעריך כי קיים סיכון להישנות המעשים מצד המשיב ואת עברו הפלילי.

תנאי היסוד למתן פטור (מלא או חלקי) מהפקדת עירבון הוא הוכחת חוסר יכולת כלכלית. "המבקש פטור מהפקדת עירבון" – כך נפסק – "צריך לפרוש בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ביותר ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי ויכולתו לגייס את סכום העירבון". בענייננו, הבקשה אינה כוללת אפילו נתונים מינימאליים באשר ליכולתה הכלכלית של המערערת, אינה נתמכת באסמכתאות כלשהן ואין בה פירוט לגבי אופן מימון הייצוג המשפטי או האפשרות להסתייע בסביבה הקרובה.   

המבקש משתית את בקשתו בעיקר על העובדה שניתן בעניינו צו כינוס נכסים, אולם נתון זה אין בו די, והוא אינו פוטר את המבקש מן החובה להעמיד תשתית עובדתית וראייתית מלאה לעניין מצבו הכלכלי. בעוד שהמבקש לא פירט דבר לעניין הסביבה הקרובה, כפי חובתו, הרי שמתגובת המשיבים עולה כי יש לו, למשל, ילדים בגירים (אחד מהם, כך נטען, אף מתגורר עמו ועובד בחברת היי-טק). 

ודאי שהוכחת קיומה של תמורה תהיה ראייה משמעותית המחזקת את הטענה שהתקיימה העסקה, אך ניתן ללמוד על קיומה של העסקה גם מראיות עקיפות. בית המשפט לא נדרש לשאלה העקרונית האם מקום בו הוכח שלא הייתה תמורה לא יראו ביחסים שבין הצדדים כיחסי העסקה, והיא תיוותר בצריך עיון לעת מצוא (סוגיה זו אינה פשוטה כלל וכלל, ובנסיבות מסוימות נקבע כי אין הכרח בקיומה של תמורה כדי לכונן יחסי העסקה).    

הזמן להשיג על החלטות שונות של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון בתובענה כולה, וכי ככל שיתברר בסופו של הדיון שאכן התקיימו הליכים מיותרים, ניתן יהיה לפצות על כך את הצד הנפגע באמצעות פסיקת הוצאות. בית משפט זה קבע לא אחת כי ככלל, אין להתנות את זכותו של אדם לברר תביעתו בהפקדת ערובה כספית, וכי בכל מקרה אין לחייב אדם להפקיד ערובה בשל עוניו בלבד. מנגד, נקבע כי כאשר סיכויי התביעה קלושים או כשמדובר בתביעת סרק ניתן לחייב את התובע בהפקדת ערובה.   

ההליך דנא אינו אכסניה להליכי השגה על החלטות ביניים שניתנו בתובענה החדשה והנפרדת. הליכי השגה על החלטות ביניים אלו, ובכללן ההחלטה הדוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, יש להגיש כבקשות רשות ערעור ולא כבקשה לעיכוב ביצוע בתיק ערעור המתייחס להחלטה שניתנה בהליך שונה ונפרד, בגדרו כבר נדחתה בקשה לעיכוב הביצוע של החלטת בית המשפט. אין באמור משום הבעת דעה בשאלה אם עדיין עומדת למבקשות האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור בשלב זה. 

בעניין שלפנינו, עולה עוד מן הראיות המנהליות בעניינו של העותר כי עסקו נוהל תוך עירוב בין כספים "פרטיים" אשר שימשו אותו לצורך משרד החלפנות, לבין כספים שיועדו להעברה לארגוני טרור או לפעילי טרור ולמסייעיהם, באופן שמקשה על ההבחנה ביניהם. בנסיבות אלה, בהתאם להלכה שנפסקה בעניין אלעג'ולי, ומשהעותר לא הוכיח אחרת, הרי שיש לראות בכספים שנתפסו כולם ככספים המיועדים לארגוני טרור הניתנים להחרמה לפי תקנה 84(2)(ב) לתקנות ההגנה. לא למותר לציין, כי היקף הכספים שהוחרמו על ידי המשיב לא עלה על היקף הכספים לגביהם יש ראיות מנהליות המלמדות כי הם נועדו לצורך העברה לגורמי טרור. על רקע זה, סבורני כי ההחלטה על החרמת הכספים שנתפסו במשרדו של העותר היתה סבירה ומידתית ולא נמצא כל יסוד להתערב בה.

יודגש כי אין לראות בקביעתי בפסק דין זה כלל משפטי גורף לפיו בכל פרויקט בנייה שבוצעו בו השלמות בנייה מהותיות ייפסק "שכר ניהול" ולא "שכר מימוש". קביעתי נטועה בנסיבות הספציפיות של המקרה הנוכחי, ובסופו של יום כל מקרה צריך להיבחן לגופו. עם זאת, משמעות קביעתי הינה כי ניתן לפסוק לבעל תפקיד שהתמנה על פרויקט בנייה והשלים אותו "שכר ניהול" ככל שנסיבות המקרה מצדיקות זאת, ואין מקום להגבילו א-פריורית ל"שכר מימוש". 

הבקשות תובאנה לדיון בפני הרכב. 

לאחר עיון בתגובות הצדדים להחלטתי מיום 4.2.2013, אני מורה כי ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1420-09 מיום 29.10.2012 יעוכב חלקית, במובן זה שהשעבודים שנרשמו מכוח סעיף 11א(1)(2) לפקודת המסים (גבייה) על זכויותיהן של האחיות ז"ל ייוותרו על כנם עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המבקשת.