במסגרת זו, מקובלת עלינו טענת הצדדים כי העונש שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון מצוי בטווח הענישה לעבירות מסוג זה, בהתחשב בחסכון בזמן השיפוטי עקב קיומו של הסדר הטיעון. זאת, אף אם מדובר בעונש מקל באופן יחסי. על כן, נדמה שלא נפל פגם בהסדר הטיעון המצדיק את דחייתו, נוכח כל האמור ונוכח הסכמת המשיבה, הערעור מתקבל, עונשו של המערער יופחת ויעמוד על 22 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.

העתירה, שהוגשה בתאריך 4.4.2013, מופנית נגד צו מניעת מפגש עם עורך דין, אשר תוקפו פג בתאריך 3.4.2013. בנסיבות אלו אין מנוס ממחיקת העתירה.

על בית המשפט לתת משקל ניכר לשיקולי שיקום כאשר הוא בא לדון בעונשו של אדם, ונראה כי בהליך הנוכחי המערער אכן נרתם מרצונו להליך השיקומי. כמו כן, ראוי לציון שיתוף הפעולה המלא שלו עם רשויות החקירה. בנוסף, העובדה שהמערער הודה בעבירה בסעיף האישום הראשון מרצונו, ללא כל תמריץ, ולמעשה היה הראשון שחשף אותה, מעידה על חרטה עמוקה. אולם, שיקולים אלה אינם עומדים בגפם ויש לשקללם, בין היתר, עם שיקולי הגנה על אינטרס הציבור. במקרה זה, על אף רצונו העז של המערער להשתקם, לא ניתן להתעלם מהערכת המסוכנות הגבוהה, והחשש הממשי שהמערער ישוב ויבצע מעשים נוספים בקטינים.

דין הבקשה להידחות שלא לגופה, אלא בשל קיומם של הליכים אחרים ובשל היותה מוקדמת, מאחר שבית משפט קמא צפוי כאמור לדון בקרוב בסוגיית היחסים שבין בילו לחברות, אין מקום להידרש לנושאים אלה במסגרת בקשת רשות ערעור זו, וככל שיחפוץ המבקש להשיג על החלטתו העתידית של בית משפט קמא, אם בכלל, אין שערי בית משפט נעולים בפניו.  

בנסיבות העניין, ובהעדר הצדקה להמשך עיכוב ביצוע העונש, הבקשה נדחית בזאת, והמבקש יתייצב לביצוע עונש המאסר, ביום 11.2.2013, עד לשעה 09:00, בימ"ר הדרים.

אני נכון להניח כי גם אם תסתיים פרשת התביעה במהלך ישיבות אלה, יהיה צורך לפחות בהארכה נוספת מעבר להארכה הנוכחית. עם זאת, אין בכך כדי להטות את הכף לשחרורו של המשיב. המדובר בשתי עבירות שוד מזויין, שהראשונה בהן נעשתה בצוותא עם אחר שזהותו עדיין אינה ידועה. המסוכנות לציבור הנשקפת מהאישומים המיוחסים למשיב ברורה מאליה, ואזכיר, כי בשוד השני נהג המונית אף נורה ברגלו. ענייננו אפוא בעבירות חמורות ביותר והעונש הצפוי למשיב הוא כבד, ומכאן החשש הממשי גם לשיבוש הליכי משפט, שמא ינסה המשיב להימלט מן הדין. שותפו של המשיב למעשה השוד הראשון לא נתפס עד היום, וגם עובדה זו מגבירה את החשש לשיבוש הליכי משפט.

סעיף 1(10) לצו בתי משפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) קובע כי  לא תינתן רשות ערעור על החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי. מכל מקום, ושמא נכלל העניין בחריגים שבסיפא לסעיף 1(10) הנ"ל, כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית באשר לאופן ניהול הדיון שלפניה. זאת, להוציא מצבים חריגים שבהם החלטת הערכאה הדיונית עומדת בניגוד לדין או שיש בה כדי לגרום עיוות דין למי מן המתדיינים.

לא פעם נפסק כי המדיניות המקובלת היא שבכפוף למקרים חריגים וקיצוניים, אין להתערב התערבות מקדמית בתוכנם של כתבי טענות המוגשים לבית-המשפט. הקביעה אם מדובר בטענות חדשות, כמו גם ההחלטה אם להתיר את העלאתן, מסורה ככלל לשיקול דעתו של ההרכב שידון בהליך.  

העותר איננו מודע, כנראה, לכך שבהתאם לסעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982: "תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו". יחד עם זאת אין צורך לפרט פה את מלוא היקפה של חובת ההזדהות ואת סייגיה במקרים פרטניים שונים, שכן העתירה מתיימרת לתקוף דווקא את הנוהל בו מדובר.

המבקש לא הזדרז בהגשת בקשתו הנדונה כאן, ובקשתו חסרה נימוקים כנדרש לגבי סיכויי ההצלחה בערעור. סיכויי הערעור אינם מן המשופרים. "פתוחה בפני החייב הדלת להגיש בקשה נפרדת ומנומקת להפחתת צו התשלומים". מוטב למקד את המאמצים בכיוון זה.