בהסכמת הצדדים, מהנימוקים המפורטים בבקשה ולמען הסר ספק – המשיב יישאר במעצר עד להחלטה אחרת שתינתן בדיון שייערך בבקשת המדינה להארכת מעצרו מעבר לתשעה חודשים.   

המערער לא טען, וממילא לא הוכיח, כי הוא פעל להגיש בקשה להארכת המועד במסגרת התקופה המותרת בדין להגשת הערעור, זאת במקביל לפניה ללשכה לסיוע המשפטי. מכל מקום, לא ניתן להתעלם מכך שחלפה תקופה בת חודשיים מהיום שבו אישרה הלשכה לסיוע המשפטי את בקשתו של המערער ועד הגשת הבקשה, והסבריו בסוגיה זו אינם מצדיקים את ההשתהות הנוספת.

אין לקבל את טענת המבקש כי דרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי הינה ערעור בזכות ולא בקשת רשות הערעור. המבקש טען, בסוגיה זו, כי "לחברי הקבוצה שנכללו בקבוצה (בהחלטת האישור) ואשר הוצאו ממנה (בהחלטת ההתיישנות) הסתיימה הדרך, ולדידם דומה שהערעור הינו בזכות". כפי שצוין, אין ממש בטענה כי החלטת האישור התייחסה לכל לקוחות המשיבה החל מיום הקמתה ובהתעלם מתקופת ההתיישנות.

הנני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בשלושים ימים, שימנו החל מתאריך 19.2.2013, או עד למתן פסק דין בת"פ 19696-12-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, או עד שהמשיב יקיים את תנאי שחרורו לחלופת מעצר כפי שאלה נקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע מתאריך 24.1.2013, כפי מתכונתה דהיום, או כפי שהיא תשונה, אם תשונה – הכל לפי המוקדם יותר.

נוכח הסכמת המשיבים, יעוכב ביצועו של עונש המאסר שהושת על המבקש עד למועד בו צפויה, ככל הנראה, להתקבל החלטה בבקשת המבקש לחנינה.   

עיון בבקשה, כמו גם בצרופותיה, מגלה כי הלכה למעשה, מדובר בחזרה על הודעת הערעור, אשר הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי. מדובר בניסיון "למקצה שיפורים" במסגרת הליך משפטי נוסף. כן יצויין כי על מנת שתינתן למבקש הגנתו של סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, עליו לעמוד בארבעת התנאים המצטברים של הסעיף.    

עונש קשה נגזר על המערער, שנים ארוכות מאד מאחורי סורג ובריח. המערער עודנו צעיר, בעל משפחה, ומטבע הדברים יש למאסרו הממושך השלכות קשות: אישיות, משפחתיות וכלכליות. ברם, במשך שנים חזר המערער ושנה במעשי העבירה הנ"ל, על מנת לגרום למותם של חיילי צה"ל, בכוונת מכוון. המערער לא בחל באמצעים, לא חדל ממעשיו, לא נרתע, ועשה את אשר עשה מתוך רצון ולא מחמת כפייה. רק בנס לא נפגעו חיילי צה"ל. הענישה היא מוכרחת, על מנת לבטא גמול הולם, סלידה, וכדי להרתיע את המערער ואחרים שכמותו, למען יראו ויראו, משום שהמאבק על הבטחון וההגנה על אזרחי ישראל, הוא בלתי פוסק.  

הוחלט שהבקשה לרשות ערעור מצריכה תשובה. משיב 1 יגיש תשובתו לבקשה תוך 15 יום. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.  

מכל המקובץ נראה כי קיימת במקרה דנן תשתית לכאורית המבססת סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, זאת בפרט בכל הנוגע לפגיעה במאור, שהיא לב ליבו של האירוע. הסתירות שעליהן הצביע בא-כוח העורר בגירסאות השוטרים אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו ככל שבשלב המעצר עסקינן וכך גם טענתו לעניין חומרת הפציעה שנגרמה למאור. עוד יאמר כי הודעתו של עד הראייה שאליו התייחס העורר בטיעוניו (הודעתו של שאהין זחאיקה מיום 25.12.2012, שורות 43-36) אף היא אינה מועילה לעורר בשלב זה של הערכת הראיות לכאורה ולו מן הטעם שהוא עצמו אינו מכחיש כי ייתכן שהיה עד לחלק מן האירוע בלבד וכן שלא ראה את הפגיעה בשוטר אשר ייתכן שאירעה בשלב מוקדם יותר. 

מבלי לקבוע מסמרות, כי אמנם ניתן למצוא בפסק הדין מספר קביעות עובדתיות אשר אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, אולם חלקן דווקא משרתות את מטרתו של המבקש, ומכל מקום ישנן גם כמה קביעות משפטיות מובהקות אשר עליהן מלין המבקש, כך שלא ניתן להניח, על פני הדברים, כי סיכויי הערעור קלושים.