סעיף 96 לפקודה קובע גבול עליון של 10 שנים לביטול הענקה. את תקופת 10 השנים מונים לאחור מיום מעשה פשיטת הרגל בגינו הוכרזו החייב או החייבת פושטי רגל. סעיף 96(ב) לפקודה קובע כי אין להורות על ביטול הענקה אם החייב היה בזמן ההענקה "כשר פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה...". נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מקבל ההענקה, אשר מבקש כי הנכס יישאר בידיו.    

בגדרי הבחינה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, דומה שהמשוכה שעל המבקשים לצלוח גבוהה ביותר, הן לעניין הערעור לגופו של ההליך הנזיקי והן לעניין הערעור ברכיב שכר הטרחה. עם זאת, נוכח מצב הדברים הייחודי המתקיים במקרה דנא, הרי שמקרה זה הוא מן המקרים הנדירים והחריגים בהם חרף הכלל הבסיסי בדבר אי-עיכוב ביצוע פסק דין המחייב בתשלום שכר טרחת עורך-דין, יש מקום להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין.

אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, למעט במצבים חריגים. תקנה 388(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט רשאי, "אם הדבר נראה לו צודק ונוח" למנות כונס נכסים אף לפני מתן פסק-הדין. מינוי כונס נכסים הוא סעד מן היושר אשר אינו ניתן כדבר שבשגרה. על-פי תקנה 387ב לתקנות, תנאי למינוי כונס נכסים זמני הוא קיומן של ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת התובענה, וקיומן של ראיות מהימנות לחשש ממשי מפני פגיעה בנכסים מבלעדי הצו המבוקש. 

העותר מלין כאמור על ארבעה סוגי מידע שלא הועבר לו: חקירות המורים הנוספים; סיכומי החקירה שערכו חוקרי המשטרה; תעודת הבוגר שנשללה ממנו, וחקירותיהם של מר אכרם וד"ר אשכנזי. באשר לסוג המידע הראשון, מקובלת עלינו טענת המדינה לפיה "מסירתן [של ההודעות] תהווה פגיעה בפרטיותם של הנחקרים, באשר לסיכומי החקירה, הרי שמדובר במובהק בתרשומת פנימית, ביחס להשבת תעודת הבוגר של העותר, הרי כפי שעולה מדברי המשיבה, שלילת התעודה מקורה בהחלטת אוניברסיטת המברסייד, אשר מרישומיה עולה כי העותר אינו זכאי לתארים מן המוסד. באשר לחקירותיהם של מר אכרם וד"ר אשכנזי, הרי שמהודעת המדינה עולה כי חקירות אלה אינן מצויות בתיק החקירה של העותר, ולפנים משורת הדין נכונה המדינה לבחון את אפשרות מסירתן לעותר.   

נטייתה של ערכאת הערעור הינה שלא להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית לאחר שזו התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים. במקרה דנן, להלכת אי ההתערבות ישנה חשיבות מיוחדת לאור הצורך המיוחד להתרשם באופן בלתי אמצעי מאישיותו המורכבת של המערער בשים לב ללקותו הנפשית. הערך המוגן שביסוד עבירה על פי סעיף 249 לחוק העונשין הוא מניעת הכשלת ההליך השיפוטי באמצעות הטרדתם של עדים על מנת לגרום להם שלא לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק.

בחינת האפשרות לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, הינה דו שלבית. ראשית, על בית המשפט לבחון, ברמה העקרונית, אם חלופת מעצר כלשהי עשוייה להשיג את תכליות המעצר. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, על בית המשפט לבחון את מידת התאמתה של חלופת המעצר הקונקרטית למקרה שלפניו.  

עולה איפוא כי העותרים טרם מיצו את ההליכים לפני הרשות המוסמכת ולרשותם עומד סעד חלופי. 

נקבע שוב ושוב כי מתן היתר להביא ראיות לסתור קביעה רפואית על-פי דין, שמור למקרים יוצאי דופן ואין לאפשר זאת באורח שיגרתי, על מנת שלא תסוכל כוונת המחוקק, לפיה כאשר הנכות נקבעה על-פי דין תשמש קביעה זו גם בתביעה שעל-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. היתר להביא ראיות לסתור יינתן כאשר מתברר שנפל פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הרשות המוסמכת לקבוע את הנכות על-פי דין, או כאשר קיימים טעמים עובדתיים ממשיים המצביעים על כך שהנכות שנקבעה אינה משקפת את המצב לאשורו.  

תנאי סף לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן מפורש וגלוי. השאלה היא אם נפסקה הלכה חדשה, הגלויה על פני הפסק. כאשר בעל הדין שנמנע מלחקור הביא ראיות אחרות, אין זה מחובתו של בית המשפט להתעלם מאותן ראיות רק מפאת העדר שימוש בזכות לחקור עד בחקירה נגדית. כמו כן, נטייתם של מתלוננים בעבירות מין להתלונן מאוחר אין משמעה שלא יתכנו נסיבות שלמרות נטייה זו יימצא במקרה פרטני שאין הסבר סביר לכבישת התלונה.

בהתאם להוראותיו של חוק הכניסה לישראל, שוהה שלא כדין לא ישוחרר ממשמורת בערובה במקרה שבו הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מצידו או במקרה שיש בשחרורו כדי לסכן את שלום הציבור. פסק דינו של בית המשפט קמא לא בחן התקיימותם של תנאים אלו בענייננו, וזאת חרף עברו הפלילי הכבד של המשיב ולמרות טענות המבקשת לפיהן הוא מסרב לשתף פעולה להסדרת הליכי הרחקתו מישראל. למעשה, בית המשפט קמא התבסס בהחלטתו אך ורק על נהלי משרד הפנים, ובהקשר זה על ההוראה המורה על אי הרחקתו של מי שהגיש בקשה להסדרת מעמד עד להחלטה בבקשתו. נוהל זה הוא חשוב, אך בהתחשב בהסדר הסטטוטורי, אינו חזות הכול במקרה זה. יתר על כן: כמו בכל הקשר שבו מיושם נוהל, יש לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות סטייה ממנו