"פניה לרשות המינהלית או הציבורית הנוגעת לעניין הינה בבחינת תנאי סף על מנת שבית משפט זה ייזקק לעתירה נגדה". בפסיקה הודגש גם, כי משוכת "מיצוי ההליכים" הניצבת בפני עותרים איננה בגדר תנאי "טכני". בעתירה לא נטען, כי בטרם פנייתם לבית משפט זה באו העותרים בדברים עם המשיבים בדרך של פנייה מוקדמת.  

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין. בכל הנוגע לבחינת החוזה, הדגיש בית המשפט קמא את מאפייניו הספציפיים של הסכם ההפצה שנחתם עם המשיבים ועל בסיס זה קבע שהם מקיימים את הגדרת המונח "חוזה אחיד". ייתכן שיש בקביעה זו כדי להשליך על חוזי ההפצה של המבקשת, אך עובדה זו איננה מגבשת סוגיה משפטית החורגת מעניינם של בעלי הדין. כך גם לגבי בחינת פרק הזמן הראוי לסיומו של הסכם הפצה.   

סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 איננו מחייב את בית המשפט להשית על קטין, אשר הורשע בעבירת רצח, עונש של מאסר עולם. יחד עם זאת, והדברים נקבעו לא אחת בפסיקותיו של בית משפט זה, אין באופן עקרוני מניעה מהשתת מאסר עולם בנסיבות שכאלה. יחד עם זאת, אל מול החומרה הרבה הגלומה במעשיו של המערער, עומדים שיקולים שונים לקולא, אשר במרכזם גילו הצעיר, יחסית, של מבצע הרצח. חשיבותו של שיקול השיקום ביחס לקטינים אין משמעותו ביטול שיקולי ההרתעה והגמול לחלוטין. 

בטענת המבקש כי מדובר במאבק עקרוני אין כדי להצדיק פטור מהפקדת עירבון, וגם בטענתו כי הוצאות שיפסקו לטובתו ייתרמו למטרה ציבורית אין כדי להצדיק פטור כאמור. כמו כן, כידוע גם העובדה שהמבקש עורך-דין במקצועו אינה מקימה עילה לפטור מהפקדת עירבון.  

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים. יוזכר כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה הדיונית. שתי הערכאות הקודמות שקלו את נסיבותיו האישיות של המבקש.

טענת הדיבור בשני קולות מצדה של המדינה נדונה והוכרעה בבית משפט קמא וחוזר חלילה גם בערעור זה. לא יועיל למערער ביסוס נוסף של הטענה, כשדינה הוא דחיה לגופה. כל אשר נאמר בבית משפט קמא ולעיל בקשר עם טענת הדיבור בשני קולות עומד בהגיונו ובתוקפו גם בהנחה שיש בנמצא מכתב כנטען ממועד שלאחר הכרעת הדין. פעולות המדינה במסגרת ההליך האזרחי נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שהנושים יוכלו להיפרע מנכסי המערער. במסגרת זו פעלה המדינה, באמצעות כונס הנכסים, לצורך מציאת הנכסים. הדבר לא צריך לעמוד לה לרועץ בגדרי המשפט הפלילי. מחויבויותיה בהליכים האזרחיים לחוד, ואלו שבמשפט הפלילי לחוד. כזכור, בפעולותיה בהליכים האזרחיים צעדה המדינה בעקבות המערער, בתגובה לטענותיו-שלו, ולא מתוך יוזמה עצמאית. המערער הוא זה אשר 'גרר' את המדינה לנקוט בהליכים פליליים ואזרחיים גם יחד באופן שעלול להראות כדיבור בשני קולות.

בדומה לבקשה הראשונה לעיון חוזר, אף בבקשה הנוכחית אין כל טעם ראוי המצדיק עיון חוזר בהחלטתי מתאריך 16.01.2013, ועל כן דינה להידחות.  

המבקש לא הבהיר מדוע לא הגיש את הבקשה לקבלת ארכה בעצמו טרם שהוסדר ייצוגו בידי בא-כוחו (מעבר לטענתו בדבר מצבו הנפשי); באיזה מועד גייסה משפחתו את הסכום הנדרש לצורך ייצוגו; ומדוע מייד באותו מועד לא פנה בבקשה למתן ארכה. עם זאת, נלקחה בחשבון העובדה כי האיחור נבע בעיקרו מקשיים כלכליים של המבקש וגם העובדה שעל המבקש הוטל עונש מאסר בפועל לתקופה שאינה קצרה.   

מקובלת עליי טענת בא-כח המשיבים לפיה בהינתן מועדי ההוכחות שנקבעו ובמספר העדים שעוד צפויים להעיד – ההנחה שמשפטם של המשיבים, או אפילו פרשת התביעה בלבד – יסתיימו בתוך תקופת הארכת-המעצר הנוכחית, אכן איננה סבירה. בהקשר זה קשה גם שלא לתהות על הפער בין הצהרת המדינה בבקשת הארכת המעצר הקודמת, באשר לשלב שבו מצוי ההליך, לבין מצב הדברים אותו תיארה המדינה בגדרי הבקשה דנא. לא נותר אלא להעיר כי מן הראוי כי בבקשות מהסוג הנדון, תהיה הקפדה מצד המבקשת על הצגת הדברים כהוויתם ופרקליטות המדינה חייבת לבחון באופן ביקורתי "הערכות" לא מבוססות (הנמסרות לה ע"י מי שמטפל במחוז בתיק). 

קיומה של כל אחת משתי הנקודות האמורות במופרד זו מזו לא הייתה מביאה אותי לקבלת הערר, אך שילובן יחד מביא אותי לעשות כך. סבורני כי בית המשפט המחוזי לא נתן לשתי הנקודות הללו משקל ראוי במכלול השיקולים הרלוונטיים במקרה דנן, לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן שוב את תנאי חלופת המעצר, בשים לב לשתי הנקודות שפורטו לעיל. המשיב ייוותר במעצר עד למתן החלטה אחרת בבית המשפט המחוזי.