מתדפיס חשבון הבנק שצירף המערער עולה כי בחשבונו יתרת זכות. כמו כן, המערער לא פירט את סך הוצאותיו החודשיות, לא הבהיר כיצד הוא נושא בעלויות ייצוגו המשפטי וכלל לא התייחס לאפשרות העומדת לו לגייס את העירבון בעזרת סביבתו הקרובה. לבסוף, לא ניתן להתעלם מטענת המשיבה 1 לפיה המערער לא שילם לידה את ההוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא.    

רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין. הבקשה עוסקת גם בשאלה האם מדובר בהחלטת ביניים או בפסק בוררות חלקי, שעה שההלכות בעניין זה ברורות ומושרשות. 

לגבי בקשת הפטור מאגרה, המערער לא צירף את כל המסמכים הרלבנטיים להוכחת מצבו. כך לא צירף אסמכתא לעניין גובה חובותיו לנושיו או אסמכתא התומכת בטענתו כי הוא נעזר בתרומות לצורך קיומו. כן לא פירט המערער היכן הוא מתגורר ומה סך הוצאותיו החודשיות. אשר לעירבון - המערער מבקש כי יותר לו להפקיד "ערובה אחרת" חלף העירבון, והוצע על ידו בהקשר זה להעמיד כערובה נכס מקרקעין שבבעלותו, אך מן הנסח שצירף המערער עולה כי על הנכס המוצע מוטלים עיקולים רבים.   

ניתנת למערער שהות בת 30 ימים לשוב ולשקול את עמדתו.  

בעת בקשה למעצר עד תום ההליכים, שהוא שלב מקדמי בהליך הפלילי בו לנאשם עוד עומדת חזקת החפות, בית המשפט לא יתן צו מעצר לנאשם עד תום ההליכים, אלא אם כן נוכח שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה שיוחסה לו (סעיף 21 לחוק המעצרים). בית המשפט יבדוק, אפוא, את הראיות המונחות לפניו ביחס למסגרת המשפטית להוכחת אשמתו. בהקשר זה, על שופט המעצרים לבחון לא רק האם קיימות ראיות, אלא גם האם המסגרת מתאימה להן.  

נושא העירבון נדון כמה פעמים בתיקיהַ של המערערת. בהליכים המוזכרים לעיל, וכן בהליכים נוספים, חויבה המערערת בתשלום הוצאות בסך לא מבוטל. כמו כן, באחד הערעורים, בקשתה לפטור מהפקדת עירבון (וכן מתשלום אגרה) נדחתה, והעירבון אכן הופקד.

במקרה זה בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה. כמו כן, מסוכנתו של העורר בוססה כדבעי. נוכח זאת, הדיון בעניינו של העורר מתמקד בשאלה האם קיימת חלופת מעצר. מעשי העורר מציירים תמונה שבה הצגת דברים כוזבים מצויה בכל מעשיו. אמנם, בתסקיר המעצר שניתן בעניינו של העורר הומלץ לשחררו לחלופת מעצר, אך התנהגות העורר מעוררת חוסר אמון ממשי בו.

החלטת בית המשפט קמא הנוגעת לסוגיית ההוצאות, לא תהווה מעשה בית דין והמשיב לא יוכל להסתמך על האמור בה בהליך נוסף שאותו יגישו המערערים, אם יראו לנכון להגישו, או בהליך אחר כלשהו.          

בהמשך להחלטת כבוד הרשמת, ולפי בקשתו של המערער (בשיחה טלפונית עם המזכירות), מתבקשת הסנגוריה הציבורית למנות סניגור למערער. 

בהחלטה קודמת של בית המשפט, עמד בית המשפט על כך שאין להותיר את המשיב כ"בן ערובה" עד שיימצאו העדים המתחמקים ממתן עדות, ולכן נקבע התיק לישיבה נוספת, על מנת להתעדכן אם חלה התקדמות לגבי העדים. כעת נתברר, כי שניים מהעדים הובאו בצווי הבאה, וכי נקבע מועד לתיק העיקרי על מנת לשמוע את עדותם, וכן לשמוע עדותם של שני העדים הנוספים, ככל שאלה ייעצרו בצווי ההבאה ויובאו לבית המשפט. בנסיבות אלה, ובמסגרת איזון האינטרסים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בית המשפט נעתר חלקית לבקשה.