הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בטווח הסכומים שבין 15,000 ₪ לבין 50,000 ₪. כנגד הסכום הנ"ל, תינתן זכות מעבר למבקשים לביתם כפי שהיה בעבר, אולם אך ורק דרך רחוב ספציפי.   

סמכות שירות בתי הסוהר להורות על החזקת אסירים בתנאי הפרדה לתקופה של עד שישה חודשים מעוגנת בסעיף 19ג לפקודת בתי הסוהר. המבקש הוא בן משפחת פשע בולטת. הוצאתו מהפרדה עלולה לאפשר לו לתאם פעילות פלילית שתסכן את שלומם של אחרים, ולסכן את שלומו שלו על רקע סכסוכי דמים. ככל שמתארכת תקופת ההפרדה, משתנה נקודת האיזון, וגובר הנטל על המשיבה להוכיח כי לא ניתן להשיג את תכלית ההפרדה בדרך שפגיעתה פחותה.

כבר נפסק, כי בפרשה ובה מספר נאשמים, ההכרעה בעניינם של חלק מן הנאשמים אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות ביחס לנאשמים האחרים. כך הדבר בפרט כאשר הנאשמים האחרים מורשעים על פי הודאתם ותוך התבססות על עובדות כתב האישום בלבד, מבלי לשמוע ראיות. לגבי פסלות שופט, הערכאה הדיונית, אליה מוגשת בקשת הפסלות, אינה פטורה מקיום דיון בבקשה. משאין הוראה אחרת, חל הכלל בדבר נוכחות הנאשם אף על בקשות פסלות שופט בהליך פלילי.       

כדי שעתירה תגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה נדרש, בין היתר, "שהעתירה תצביע על כך שהרשות המינהלית, נגדה מופנית העתירה, נהגה לכאורה שלא כחוק". בענייננו, כלל לא נטען שעצם השמעת הצפירה מקורה בהחלטה מינהלית שנפל בה פגם. הסובלנות, עליה מבוסס המשטר הדמוקרטי והמאפשרת לנו קיום חיים משותפים, אינה מחייבת רק את הרוב כלפי המיעוט. היא מחייבת גם את היחיד להשלים עם מהלכים הנוגדים את דעותיו, מצפונו ואמונתו, ובלבד שאין עימהם פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו.  

בחינת ההחלטות בעניינו של המבקש מעלה, כי הערכאות הקודמות לא נחלקו בשאלת מסוכנות המבקש ובהתקיימותה של עילת מעצר. עם זאת, הובעו עמדות שונות בעניין רמת המסוכנות של המבקש ובשאלת טיב החלופה הראויה על רקע מסוכנות זו. אין להקל ראש בעבירות האיומים המיוחסות למבקש, שכן כבר "הוכח מספר פעמים, כי אך כפסע בין איום למעשה". אופי העבירות המיוחסות למבקש מחייב חלופת מעצר שתבטיח את שלומה של המתלוננת.  

עולה מפסיקת בית משפט זה שכאשר משפטו של נאשם "נגמר בהכרעת דין" במהלך תקופת תשעת החודשים שלאחר כתב האישום, נקטע מירוץ תקופה זו. כאשר מבוטלת הכרעת הדין, בין לאחר שבית המשפט התיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, בין על-ידי ערכאת הערעור, מתחיל מירוץ התקופה מחדש, עד להשלמת תשעת החודשים, ואז מאבדת הערכאה הדיונית את סמכותה להורות על הארכת המעצר (ככול שלא ניתנה הכרעת דין חדשה לפני תום תשעת החודשים).  

בהינתן ההסכמה על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר בשל חשש ההימלטות והשיבוש, נותרה סוגיית חלופת המעצר. בגדר כך יש משקל, בין היתר, לאופי המעשים המיוחסים לנאשם ולמכלול הנסיבות האופפות את ביצועם, כמו גם להתנהלותו בעבר. ועוד – תנאי יסודי לקיומה של חלופת מעצר הוא האפשרות לרחוש אמון, ולו ברמה בסיסית, לנאשם. כגודל האמון שרחשו לעורר בעבר, כך גודל השבר שנגרם כתוצאה מהפרתו הבוטה על-ידו. העורר מעל באמון שניתן בו.  

בהליך קמא ביקשה המדינה לחילופין, היה ולא ייעצר המשיב, להורות על חילוט הערבות שהופקדה באופן מלא או באופן חלקי. עניין זה לא זכה להתייחסות בהחלטת בית המשפט המחוזי. על כן, יש לקבל את הערר בנקודה זו ולאפשר הכרעה בה. 

המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשה לעיון בתיק בית-משפט של מי שאינו בעל-דין מצויה בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקי בית משפט), תשס"ג-2003. נטל ההנמקה על מבקש העיון הינו קל יחסית, נוכח מעמדו וחשיבותו של עיקרון פומביות הדיון. אין הכרח כי מבקשת העיון תסביר כיצד יהא במסמכים שבתיק כדי להועיל לעניינה. על המתנגד לעיון בתיק בית משפט להציג הסבר קונקרטי לפגיעה העלולה להיגרם עקב העיון.           

נוכח סוג העבירה שיוחסה לעורר ונסיבות ביצועה, ומבלי להקל ראש בחומרתה המופלגת, נדמה כי אין מדובר בעבירה הנמנית על העבירות שקיים לגביהן חשש מובנה שמא מעצר בית אינו יכול להפיג את מסוכנות הנאשם. בענייננו גם הקרבה הגיאוגרפית של מקום מעצר הבית לזירת העבירה (או לקורבן העבירה) אינה בעלת משקל מיוחד. יש לזכור כי ענייננו במי שביצע את העבירה בהיותו קטין ולא רשומות לחובתו הרשעות קודמות.