שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבות בעיכוב ביצוע החיוב הכספי לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב התשלום הכספי, ידן של המשיבות על העליונה. טענות המבקשת מסתמכות בעיקרן על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי וכידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר עיינה במסמכים ושמעה את העדים, אלא אל ורק במקרים חריגים (ראו ע"א 3601/96 בראשי ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582). אשר למאזן הנוחות, הגם שמדובר בסכום נכבד שעל המבקשת להשיב למשיבות, אני סבור, כי המבקשת לא הוכיחה, כי למרות שמדובר בחיוב כספי ייגרם לה נזק בלתי הפיך וכי לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיבות במידה והמבקשת תזכה בערעורה. כמו כן נראה, כי המבקשת לא הוכיחה טענתה, לפיה ייגרם לה נזק בלתי הפיך מביצועו המיידי של פסק הדין. 

קביעותיהן של הערכאות הקודמות, התבססו, בין היתר, על דו"ח השוטר, אשר נרשם בזמן אמת ואמינותו לא נסתרה. המבקש חזר וטען, כי הכחיש בפני השוטר את דבר ביצוע העבירה המיוחסת לו, ואולם אין על כך כל תיעוד בדו"ח התעבורה שנרשם, והמבקש עצמו לא מצא לנכון לשאול את השוטר על כך, כאשר ניתנה לו הזדמנות, במסגרת החקירה הנגדית בבית המשפט לתעבורה. יתר על כן, המבקש כלל לא עימת את השוטר עם טענתו בדבר משמעות הדברים שנרשמו בדו"ח מפיו, "אני מאוד מצטער", ולפיכך אין הוא יכול להישמע בטענה כי הביע את צערו על עצם הגשת הדו"ח נגדו. סוף דבר, לא שוכנעתי כי יש הצדקה לדון בעניינו של המבקש, במסגרת הליך שיפוטי נוסף, בפני בית-משפט זה.

גם אם אניח לטובת המבקשות כי נפלה טעות בהתערבות בית המשפט המחוזי בשיקוליה של הערכאה הדיונית (ואינני נוקט עמדה לגופם של דברים), אין בכך בלבד כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (השוו: רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (31.10.2005)). למותר לציין כי המבקשות תוכלנה להעלות בפני בית משפט השלום את כל טענותיהן בנוגע לעיכוב שנגרם להתקדמות ההליך בעקבות התנהלותה הנטענת של המשיבה, כמו גם ביחס למשקל שיש ליתן לחוות הדעת שהוגשה.

בית משפט זה כבר קבע בעבר ש"לצורך שלב זה של מעצר עד תום ההליכים, בדיקת ה-DNA מהווה ללא ספק ראיה לכאורה בעלת עוצמה גבוהה ביותר". העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית, לגביהן כבר נקבע, כי נוכח עילת המסוכנות שהן מקימות, לא בנקל ישוחרר נאשם, שנמצאה תשתית ראייתית לכאורה נגדו, לחלופת מעצר.

הבקשה איננה מגלה עניין החורג מדל"ת אמות המקרה הפרטני של הצדדים, ואינה עומדת באמות המידה המחמירות שתוארו לעיל. עיקר טענותיו של המבקש מכוונות לקביעתו של בית המשפט המחוזי על-אודות המועד שבו התחייבה סגירת תיק ההוצאה לפועל בשל התשלומים אשר שולמו במסגרתו. מדובר בקביעה עובדתית, וכידוע הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה המבררת – לא כל שכן ב"גלגול שלישי" 

בעתירתם מבקשים למעשה העותרים מבית המשפט להורות למשיבה לפעול בניגוד למצב החוקי הקיים ובניגוד להלכה הפסוקה. ברי, אפוא, כי לרצונם זה של העותרים לא ניתן להיעתר. יש לפעול על פי המצב החוקי המצוי. על פי הדין הקיים. ברי, אפוא, כי אם יסבור המחוקק כי יש צורך לתקן את החוק בעניין זה, יצטרך המחוקק ליתן דעתו על כך. גם אם בשלב זה התקיימו דיונים בוועדת הכספים של הכנסת היוצאת ומספר חברי כנסת התבטאו באופן כזה או אחר, המחוקק טרם אמר את דברו ואין למשיבה לפעול, אלא על פי הדין הקיים. אין ספק – וכך גם ציין במכתבו מנהל המשיבה – כי אם המחוקק יחליט לחוקק שינוי לחוק הקיים – תיושם החקיקה על ידי רשות המסים במלואה.

הכלל הרחב קובע שעצם הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק-הדין עליו מערערים. עיכוב ביצוע יינתן רק במקרים חריגים, מקום בו מתעורר חשש, כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה והערעור יתקבל. אכן קיימת נטייה בפסיקה לעכב ביצועם של פסקי דין שעניינם פינוי מדירת מגורים; במקרים רבים נוהג בית-המשפט להורות על הפקדת ערבות בנקאית להבטחת הנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מעיכוב הליכי פינוי מדירת מגורים ולנוכח דחיית מימושו המיידי של פסק-הדין.   

פסק דין הניתן על ידי בית משפט זה בדן יחיד הוא סופי, ולא ניתן לערער עליו. הבקשה שלפניי, הנושאת את הכותרת "בקשה לעיון חוזר ושינוי פסק דין", היא בפועל בקשה לביטול או לתיקון פסק דין, ומשכך, דינה להתקבל רק במקרים חריגים שבחריגים.  

על בית המשפט לבחון במסגרת הטעמים המיוחדים שיאפשרו לקיים דיון לפי סעיף 12 לחוק ההגנה על הציבור הן את מידת האיחור והסיבה לו, והן את מסוכנות עבריין המין שנגזרת ממבחן העושה והמעשה. בית המשפט הדגיש כי חשוב שהמשיבה תקפיד על המועדים להגשת בקשה למתן צו פיקוח.

המבקשת לא ציינה בבקשתה כי היא פנתה בעבר לשתי הערכאות הדיוניות, ברמלה ובצפת, בבקשה הפוכה, להעביר את הדיון בהליך המתנהל בבית משפט השלום ברמלה אל בית משפט השלום בצפת. שני בתי המשפט דחו את הבקשה, תוך שתשומת ליבה של המבקשת הוסבה לכך כי הסמכות להורות על ההעברה המבוקשת נתונה לנשיא בית המשפט העליון. כמו כן, המבקשת לא גילתה בבקשתה את מלוא הפרטים הרלוונטיים.