בהליך זה אירעו כמה טעויות: הוגש תחילה ערעור במקום בקשת רשות ערעור, ומשהועבר ההליך למסלול הנכון, התיק לא הועבר לדן יחיד אלא להרכב, והמשיבים הוזמנו והתייצבו בלי שהתבקשו כלל להגיש תגובה כלשהי.

למעשה מאז הודיע בא-כוח המערערים כי בכוונת היורשים להגיש בקשה למינוי מנהל עזבון, לא הוגשה על ידו כל הודעה או בקשה, ומשלוש ההחלטות האחרונות אשר ניתנו בהליך התעלם הוא לחלוטין, גם לאחר שהתרה בית המשפט מפורשות כי ההליך יימחק מחוסר מעש. נוכח התנהלות זו לא ניתן לקדם את הטיפול בערעור.   

ההשגה נדחית. בנסיבות העניין אני מאפשרת למבקשים להגיש דף פתיחה מתוקן לבקשה למתן רשות ערעור - בו תצויין כתובת להמצאת כתבי בי דין בתחומה של המדינה - בתוך חמישה ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיהם. היה ויוגש דף פתיחה מתוקן כאמור תתקבל בקשתם למתן רשות ערעור לרישום.  

על-פי פסיקה מושרשת, בבחינת השאלה אם לאפשר את צירופו של משיב להליך הערעור מכוח תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לבדוק את אמות המידה הבאות: האם הגורם שצירופו מתבקש עלול להיפגע ישירות אם לא יצורף לערעור; האם ראוי שפסק הדין יכבול כמעשה בית דין את אותו גורם והאם שיקולי יעילות תומכים בהצטרפות. הנטל להוכיח את התקיימותם של התנאים האלה מוטל על מבקש הצירוף.    

מצבם הכלכלי של המערערים אינו מן המשופרים. יחד עם זאת, המערערים לא צירפו אסמכתאות מתאימות לתמיכה בטענותיהם, וכן לא ציינו כיצד הם נושאים בעלות ייצוגם בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא ובבית-משפט זה. 

במקרה הנוכחי שקלו שתי ערכאות את כלל השיקולים הנוגעים לעונש, בכללם מצבו הבריאותי של המבקש. לא מצאתי כי העונש שנגזר סוטה ממדיניות הענישה במידה המצדיקה את בחינתו פעם נוספת בפני ערכאה זו. לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו.

דיון בשאלה אם רמט עמדה בתנאי הסף נערך רק לאחר שכבר היה ידוע שהצעתה היא הזולה ביותר. שופטי הרוב קבעו כי במצב כזה יש להקפיד עם ועדת המכרזים הקפדה יתירה בבחינת פרשנות תנאי הסף, אך אין בכך כדי לומר כי פרשנות תנאי הסף על ידי הוועדה במצב שכזה תהיה מוטית בהכרח. בנסיבות דנן לא היה מנוס מפרשנות תנאי הסף בשלב שבו נחשפו ההצעות. 

לאחר שעיינתי בטיעוני המבקש בערעורו, כמו גם בפסק הדין מושא הערעור, לא התרשמתי כי עומדים למבקש סיכויים טובים להצליח בערעורו, גם מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקש – במיוחד נוכח העובדה שמהותו של הסעד עליו הוא מבקש לערער הינו כספי גרידא, והעובדה שהמשיבה הניצבת מולו הינה עירייה, דהיינו רשות ציבורית שחזקה עליה כי תשיב את מצבו של המבקש לקדמותו באם יזכה בערעור.

קריאה של פסק-הדין מגלה כי האמירות עליהן סומכים המערערים בעניין היעדר סמכות של הוועדה המחוזית היו בגדר אמרת אגב. כוונתנו לדברים שנכתבו בפסק-הדין לגבי היעדר אפשרות להסמיך בגזר דין ועדה מחוזית לבצע צו הריסה. מאחר שמדובר באמרת אגב, ברי כי הדברים שנאמרו אינם בבחינת הלכה פסוקה. זאת ועוד, גם לגופם של דברים הקביעה כי לא ניתן להסמיך, אפילו בגזר דין, ועדה מחוזית לבצע צו הריסה הינה מרחיקת לכת, דין שני הערעורים להידחות.

אני קובע כי לנוכח מסוכנותו של המשיב, הנלמדת מנסיבות העבירות המיוחסות לו, וכן בשים לב לנסיבות ניהול ההליך העיקרי – עדיין לא הגיעה העת לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ודאי לא לחלופה הסמוכה למקום מגוריו של המתלונן. בהתאם, יש לקבל את בקשת המדינה, ולהורות על המשך מעצרו של המשיב.