ההכרעה עליה נסוב הליך זה – החלטה המקבלת את הבקשה לאישור הסכם השומה – על מהותה, מובילה למסקנה כי המדובר בפסק דין שהערעור עליו בזכות. 

הכלל הינו כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה נסוב הערעור. על פני הדברים לפני המבקש מספר קשיים המגביהים את המשוכה שעליו לעבור, עוד בטרם יבוא בשערי הדיון בטענותיו המהותיות המבוססות על התזה שהציג. בין קשיים אלה ניתן למנות את ההלכה המצמצמת את היקף ההתערבות בהפעלת שיקול הדעת של נאמן בהליכים כגון דא ואת נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים עליהם נסמכה ערכאה קמא ושאת חלקם מבקש המבקש לקעקע בערעור.

לנוכח חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, ומבלי להתעלם מנסיבותיו האישיות הקשות, סבורני, כי העונש אשר הושת על המבקש הולם את אופי העבירות שביצע ואת נסיבות ביצוען. כאמור לעיל, המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בביצוע שלל עבירות התפרצות, גניבה והסגת גבול. עבריינות רכוש סדרתית מעין זו, המבטאת זלזול עמוק בקניינו של האדם, ופוגעת בפרטיותו ובכבודו של הקורבן, מחייבת מענה ענישתי ראוי, אשר יביא לידי ביטוי את הסלידה החברתית ממעשים אלו ויוקיע אותם  

תסקיר שירות המבחן הוא בגדר המלצה בלבד, ותפקידו של בית המשפט לאזן בין המלצה זו ובין שיקולים אחרים העומדים בבסיסו של הליך המעצר. ההתנהלות האלימה המיוחסת למשיב וריבוי מעשי השוד השיטתיים המיוחסים לו, מעלה את החשש כי חלופת מעצר, הדוקה ככל שתהיה, לא יהיה בה כדי ליתן מענה הולם למסוכנותו.     

באיזון הנדרש בין מכלול האינטרסים הדרושים לעניין – סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מוצדקת לעת עתה. מובן כי ככל שיחפוץ בכך, יהיה העורר רשאי לשוב ולפנות לבית המשפט קמא בעתיד, שיבחן מצידו האם קיימת הצדקה לשינוי התנאים המגבילים בהם הוא נתון.  

המעשים המיוחסים למשיב 2 בכתב האישום כמי שהיה מעורב בהמתתה של אישה ואם לילדים קטינים, הם מעשים חמורים המקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית נגדו. העובדה כי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו היה המשיב 2 אסיר ברישיון יש בה כדי להעצים את המסוכנות הנשקפת ממנו וללמד כי אין ליתן בו אמון שיכבד חלופת מעצר ויקפיד על תנאיה. עם זאת בית המשפט אינו מקבל את טענת המבקשת כי המשפט מתנהל בקצב משביע רצון.

מקובלת עלי הנמקתו של בית המשפט המחוזי כי הסיבה בגינה לא הונחו כל המוצגים לפני הבוררים שדנו בערעור הייתה תפיסת המוצגים על ידי משטרת ישראל במסגרת חקירה. ממילא על פי ממצא עובדתי של בית המשפט המחוזי רוב המוצגים והחומר שעמד לפני השופט (בדימ') ארבל הונח לפני הבוררים שדנו בערעור ובממצא זה אין להתערב. עוד מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הייתה כל מניעה שהמבקש יעתור לפני הבוררים ויבקש לצרף מוצגים שלטענתו צריך שיהיו לפניהם בטרם יכריעו בעניין. 

לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה דנן, הגעתי לכלל דעה, שהאיזון הראוי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים מאפשר דחייה קצרה ומתוחמת למועד התייצבותה של המערערת לריצוי עונשה. בשלב זה, אין מקום להיענות לבקשתה של המערערת במלואה, בהתחשב בהיסטוריה של הטיפול בעניינה, כמו גם לאי-הבהירות המסוימת השוררת באשר להתקדמות הטיפול במחלתה. עם זאת, לפנים משורת הדין, ניתן להתחשב בכך שהיא עומדת כעת בפתחו של טיפול חדש שלו השלכות בריאותיות. בשים לב לכך, אני מורה שהמערערת תתייצב לריצוי מאסרה בימ"ר הדרים ביום 10.3.2013 עד השעה 10.00, לאחר שתתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר.  

אין זה בסמכותי לקבוע היכן יוגש העניין נשוא הבקשה. יצוין, כי "הממונה הארצי", כהגדרתו בסעיף 65א לחוק הירושה, הוא המוסמך להורות על העברת בקשה לצו קיום ירושה לרשם לעניני ירושה, הפועל באזור פעולה שונה מזה שאליו יש להגיש הבקשה (ראו ההוראות השונות בתקנה 13 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1988). מכל מקום, היה והעניין יועבר לבית המשפט לענייני משפחה (ראו סעיף 67א לחוק הירושה) או אם יוגש ערעור (סעיף 151א לחוק האמור), ניתן יהיה להגיש לבית משפט זה, ככל שיהיה בכך צורך, בקשה חדשה לקביעת מקום השיפוט.

סבורני כי לא היה מקום לסטות מכלל זה בעניינם של העוררים. כזכור, שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את מוחמד לחלופת מעצר. בדומה לבית המשפט קמא, אף אני לא מצאתי מקום לסטות מהמלצה זו. לגבי פיראס, אמנם ניתנה בעניינו המלצה חיובית על ידי שירות המבחן, עם זאת, נוכח עוצמתן של עילות המעצר, הערכת שירות המבחן לפיה קיים חשש להישנות העבירות, וכן עברו הפלילי שאינו נקי לחלוטין, לא מצאתי מקום להתערב לעת הזו בהחלטתו של בית המשפט קמא.