אין חולק כי העותר אינו זכאי לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. העותר אף הודה כי היתל ברשויות וכי השתמש במסמכים מזוייפים על מנת להיכנס לישראל, במטרה לקבל אזרחות ממדינה אחרת. משכך, לא מן הדין ולא מן הצדק להעניק לעותר אזרחות ישראלית. כמו כן, העתירה באה לעקוף את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, עליו לא הוגש ערעור. כן מקובלת על בית המשפט קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים כי אין זה מתפקידה של מדינה להיות מעורבת בהליך קבלת אזרחות במדינה זרה.   

צדק בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' ליפשיץ) בהחלטתו מיום 17.2.2013, בהביעו תרעומת על עצם עיתוי העלאת הבקשה, סמוך מאוד לפני מועד ההוכחות שנקבע בהליך. התנהלות המבקש גרמה לבזבוז זמן שיפוטי. היא הובילה לכך שדיון ההוכחות שנקבע ליום 17.2.2013 בוטל בלא שנשמעו ראיות. יצוין, כי בבקשה שלפניי, כמו גם בתצהיר שצורף אליה, לא ניתן כל הסבר לפער בין האמור בפרוטוקול מחודש יוני 2010, לבין הטענה (הנזכרת רק בבקשה ולא בתצהיר), לפיה רק לאחרונה נודע למבקש הנתון העובדתי העומד בבסיס הבקשה להעברת מקום הדיון.

לא ניתן לשלול בשלב המקדמי הנוכחי את האפשרות כי בית משפט זה יבקש להחיל את סמכותו על המשיבים לצורך ההליך שבכותרת ויורה ליידע אותם על קיומו של ההליך או ליתן להם הזדמנות להגיש תשובה מטעמם. על כן, ומשהמבקשת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, העדר יכולת כלכלית להפקדת העירבון, אין מקום לפטור אותה מהפקדת עירבון בהליך. 

בעניננו, מדובר בהחלטה הנוגעת להליך פשיטת-רגל שיזם המבקש. למרות הפגיעה בפרטיות בעלי הדין הטמונה בהליכים מסוג זה – בהעדר הוראה בחוק המקנה סמכות להורות אחרת – הם, וההליכים הנלווים להם (כגון: ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי), נדונים, ככלל, ב"דלתיים פתוחות". אדרבה – יסוד ה"פרסום" טבוע בהליך פשיטת-הרגל ומהווה חלק אינטגראלי ממנו (ראו למשל: סעיפים 24 ו - 43 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 המורים כי הודעות על מתן צו כינוס על נכסי חייב והכרזה על פשיטת רגל, תתפרסמנה בציון שמו של החייב – ברשומות ובעיתון). מי שנוקט בהליכי פשיטת-רגל נוטל, איפוא, על עצמו, מעצם טבעו של ההליך, גם את הסיכון כי ההכרעה לא תהיה לטובתו וכי ההחלטות שיינתנו בגדרי ההליך – לרבות בגדרי ערעור שהגיש על החלטת בית-המשפט המחוזי – תכלולנה קביעות שאינן נוחות לו. 

במהלך טיעונו של העותר, הסתבר שלא הובא בפני ועדת המאוימים גזר דין לפיו נדון המערער על ידי הרשות הפלשתינית בגין מעשה בגידה לעונש של 5 שנות מאסר בפועל, שניתן בחודש מאי 2012. אנו סבורים שעניין זה  ראוי שידון בפני ועדת המאוימים (אליה הועבר החומר רק ב-14.2.13). לא התעלמנו מטענות בא כוח המדינה בדבר העבירות הפליליות אותן מבצע העותר. עם זאת, כאמור, העניין יובא בפני הוועדה שתשקול את העובדות במכלול.

לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט של פירוק, ואיני רואה מקום להיענות לבקשתם של המבקשים. בשולי הדברים יוער, כי נוכח העובדה שדין הבקשה להידחות, איני נדרש לסוגיה אשר טרם הוכרעה בפסיקה (ואשר אף לא הועלתה על-ידי הצדדים כאן) והיא, כלום דרך התקיפה של החלטה בעניין קציבת מזונות הינה זו של ערעור או שמא בקשת רשות ערעור. סוגיה זו הושארה בצריך עיון  

הערעור מתקבל, יתכן ובפי המשיבים טענות שונות כנגד טענת ההתיישנות שהמבקשות תעלינה בגדר התביעה החדשה. איני עוסק בכך. עניינו של פסק דין זה הוא רק בקביעה, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר מנע מראש מהמבקשות להעלות טענת התיישנות. מכאן שאין באמור לעיל כדי לקבוע כי טענת ההתיישנות עשויה להתקבל או לא להתקבל – טענה זו תוכרע על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת התביעה החדשה. כל שנקבע הוא, כי למבקשות עומדת הזכות להעלות טענת התיישנות, ועל בית המשפט לדון בה לגופה.   

נימוקי בית המשפט בהחלטה השניה יפים ומתאימים הם לבקשה שנמצאת כעת לפני בית המשפט ככפפה ליד. כך בכל הנוגע להיעדר תשתית מספקת להוכחת מצבו הכלכלי של המבקש; כך באשר לנכסים שבידי המבקש (המניבים דמי שכירות); כך באשר להיעדר ביסוס מספק לגבי האפשרות להסתייע בסביבה הקרובה; וכך בעניין אי-ההכרה בהתחייבות עצמית כחלופה להפקדת עירבון. 

המבקש לא הציג בפנינו שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים. כל טענותיו הן טענות שבעובדה שנשקלו על ידי שתי ערכאות קודמות, מספר פעמים. על כן, לא מצאתי להידרש לבקשתו. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי שיש בבקשה כדי להצביע על חשש ממשי שנגרם למבקש עיוות דין, או על פגם שנפל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המשיבה לא התייצבה היום לדיון בשל, כפי שמסביר בא-כוחה, טעות טכנית שלו. לאחר שניתנו הסברים, משנתקבלה התנצלותו של בא-כוח המשיבה, התקיים הדיון בהעדרה, בכפוף לכך שהמשיבה תתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע היום עד לשעה 15:00, והתייצבותה תאושר בחתימתה.