מן הבקשה עולה כי המבקשת מקבלת גמלת הבטחת הכנסה, ולטענתה אינה עובדת. מנתונים אלה אין להתעלם. בה-בעת, יש לציין כי הבקשה שלפני בית המשפט דלה למדי בנתונים ובמסמכים, ובפועל המסמך היחיד שצורף לבקשה הוא תדפיס חשבון בנק. בכך לא סגי כדי לשכנע את בית המשפט בטענה של חוסר יכולת כלכלית. יודגש, כי אין בבקשה כל התייחסות ממשית לנושאים כמו רכוש משפחתי, מקום מגורים, הוצאות שוטפות ואופן מימון הייצוג המשפטי.  

זכות הערעור על פסק הדין "טומנת בחובה גם את זכות הערעור על כל החלטות הביניים שניתנו לפני מתן פסק הדין במהלך ההתדיינות". כלל זה חל על פי תכליתו ועל פי הגיונם של דברים גם לגבי פסק דין חלקי - שהינו כפסק דין לכל דבר ועניין. המבחן המכריע בהקשר זה הוא האם החלטת הביניים מתייחסת לנושא פסק הדין החלקי, אז ניתן לערער עליה יחד עם הערעור עליו, או שמא אין היא מתייחסת אליו, אז יש להגיש בקשת רשות ערעור נפרדת או לערער עליה לאחר מתן פסק הדין הסופי בהליך.         

כדי לקבל רשות ערעור על המבקשת להראות כי בקשתה אינה תחומה בעובדותיו של מקרה ספציפי אלא מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה. הלכת בלורי היא הלכה ברורה, וממילא עסקינן בשאלת יישום של הלכה קיימת במקרה ספציפי. צדק בית המשפט המחוזי עת קבע כי הלכת בלורי (רע"א 6344/10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' בלורי) לא קבעה רשימה סגורה של מקרים בהם ראוי להידרש למצבם של בעלי מניות חברה כחלק מבחינת בקשת החברה לפטור מאגרה.

המבקש הוא בעל-דין המרבה בהגשת הליכים, והמרבה עד-מאד בהגשת בקשות פטור. בתי המשפט בכל הערכאות – כולל בית משפט זה – נדרשו אין-ספור פעמים לבקשותיו, והבהירו פעמים רבות את הכללים שהמבקש נדרש לעמוד בהם כדי לזכות בפטור מתשלום אגרה (ומהפקדת עירבון). במקרה דנן, סבור בית המשפט כי סיכויי ההליך קלושים. בנוסף, נמנע המבקש מהגשת תצהיר כלשהו ואסמכתא כלשהי.

מכיוון שהכנסת ה- 18 החליטה להתפזר, הרי שלפי סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת לא פג עדיין תוקפן של התקנות הנזכרות בתקנה 21 לתקנות תובענות ייצוגיות, ובכללן תקנה 19. מן המקובץ עולה כי עמדו לרשותה של המבקשת 45 ימים להגשת ערעור על פסק-הדין ולא 30 יום. המבקשת אכן נערכה להגשת הערעור במועד זה, אך בשיחה עם מזכירות בית המשפט התברר לה כי המועד כבר חלף (נוכח פקיעת התוקף לכאורה). אלא שכאמור – המועד לא חלף באותה עת.  

מעיון בפסק-הדין ובטיעוניו של המבקש עולה שסיכויי ההליך קלושים (וודאי בהינתן שמדובר ב"גלגול שלישי"). נראה כי המבקש סבור שהוא זכאי לפטור אוטומטי מתשלום אגרה (ומהפקדת עירבון) בכל הליך והליך, אך מן הטעם שזכה בעבר בפטור כזה. זו למעשה הטענה היחידה בבקשת הפטור שלפניי, שאין בה כל פירוט ותיעוד לעניין המצב הכלכלי. 

היועץ המשפטי לשיפוט הרבני היפנה את תשומת לב בית המשפט כי בפסק הדין מיום 7.4.2013 נפלה טעות סופר בסיפא של פסקה 15 לפסק הדין, ונרשם בשגגה "חוק כפיית ציות" תחת "חוק השיפוט" (כהגדרת חוקים אלה בפסק הדין). לפיכך, ובהסכמת באי-כוח כל הצדדים, בית המשפט הורה על תיקון פסק הדין.   

לא מצאתי כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. המתווה לפתרון הסכסוך, כפי שנקבע שם – שריר וקיים, וכוחו עדיין עומד לו, חרף כל טענותיה של המערערת. לעומת זאת יש מקום להחזיר לעיון מחודש – לבית המשפט של כינוס הנכסים – את נושא אישור הסכם המכר על מנת שידון במכלול זה  בהתאם לאמור בפיסקאות 28 ו-29 שלעיל.  

המבקשות הביאו לפתחו של הבורר מחלוקות עובדתיות, שעל פני הדברים ההכרעה בהן לא נדרשת לשם ההכרעה בשאלה הפרשנית שבה היה עליו להתמקד, לטענתן עתה. היקף העניינים שנמסרו להכרעת הבורר, כעולה מכתב התביעה של המבקשות בבוררות, חורג במובהק ממה שהמבקשות טוענות לו עתה. רק לאחרונה נפסק על ידי בית משפט זה, כי כתבי טענות יש לנסח באופן ברור, וכי ראוי להפריד, ככל הניתן, בין הסעד המבוקש לבין העובדות המקימות את עילת התביעה (ראו: ע"א 2161/11 דרור נ' פרץ, פסקה 10 (5.2.2013)). לאופן ניסוח כתב הטענות יש נפקות ברורה. בענייננו, הנטען עתה על-ידי המבקשות, כי הבורר נדרש להכריע אך ורק בשאלת פרשנותו של ההסכם, אינו עולה בקנה אחד עם האופן בו נוסח כתב התביעה שהוגש לבורר, ומשכך אין לקבל את טענותיהן בבקשה זו, ודינה להידחות.