שמענו את טיעוני באי כוח העותרים, במהלכן הסתבר שקיים שוני בין העותרים השונים לגבי טענותיהם באשר לזכותם למעמד בישראל, מי לפי חוק השבות, התש"י-1950 ומי לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהמלצתנו, חזרו בהם העותרים מהעתירה, על מנת לבחון את הדברים ולאבחן בין אלו שמבקשים להיכנס ארצה מכוח חוק הכניסה לישראל שצריכים לפנות לבית המשפט המחוזי, לבין האחרים.

שבים אנו לשאלה היסודית והיא – האם הוכח שמצבו הכלכלי של המערער אינו מאפשר הפקדת עירבון כמקובל. לאחר עיון בבקשה לא שוכנעתי כי כך הדבר. המערער ורעייתו עובדים ומשתכרים; הם בעלי בית (קוטג'), ומקבלים תשלום חודשי עבור דמי שכירות. כמו-כן הם נטלו בעבר הלוואות בסכומי כסף לא מבוטלים. יתרה מכך, המערער שילם את מלוא האגרה בגין ההליך שבכותרת בלי לבקש פטור, הוא ניהל עד כה "הליכים משפטיים ארוכים ויקרים" כלשונו, והוא מיוצג על-ידי עורך-דין שקיבל לידיו שכר טרחה (גם אם נמוך ביחס למקובל, כנטען). על רקע זה, לא מצאתי בסיס מספק למסקנה כי המערער אינו יכול להעמיד סכום כסף לצורך עירבון.

במישור העקרוני, יש להוסיף ולהבהיר, כי צודקת המדינה בטענתה שברגיל ראוי שבית המשפט יבחן את המשמעות המעשית של התנאים הכספיים הנקבעים לשחרור לחלופת מעצר כבר במועד החלטתו המקורית בנושא (וזאת מבלי לגרוע מסמכותו לחזור ולשקול אותם). עם זאת, ברי כי אין הדבר צריך לפגוע בשחרורה של המשיבה במקרה דנן.

נוכח הסכמת הצדדים (בדיון מקדמי שהתקיים לפני השופט ע' פוגלמן), אנו מורים כי המחלוקת ביניהם תועבר לגישור בפני כב' השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה, שהסכימה לקחת על עצמה מלאכה זו. בהסכמת הצדדים, ככל שלא יצלחו הליכי גישור, תשמש כב' השופטת פרוקצ'יה כבוררת במחלוקת זו, וזאת מבלי שתהיה כפופה לקביעות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בפסקי הדין נושא הבקשות.

שמענו בהרחבה את טענות בא כוח העותר. בהסכמתו עיינו בחומר החסוי, הצגנו שאלות לגורמי הביטחון והשתכנענו שיש בסיס למעצר. העותר הינו פעיל חמאס אשר קיים כנגדו מידע עדכני ומתמשך בדבר מעורבותו בפעילות תומכת טרור.

נוצרה בפנינו בעיה בתיק זה, כאשר יחידות סמך של משרד ממשלתי מעלות טענות כנגד אותו משרד ממשלתי וכן כנגד משרדים ממשלתיים נוספים בנושאים חשובים הראויים ליבון וברור.

מחובתם של כל גורמי הביטחון והאכיפה להתלכד ולסייע באכיפת החוק באזור, במיוחד בהתחשב בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 25.1.10, לפיו הצהירה באת כוח עיריית ירושלים כי בתוך 60 יום יגובש נוהל פעולה במטרה לאפשר יישום דיני התכנון באזור. כבר אז היה ברור שנדרש לעניין סיוע משטרתי או צבאי. מסתבר שמאז לא נעשה ממש לקידום האכיפה. 

נוכח העובדה שניתן צו פירוק על המשיבה ובהתחשב בסכום שבמחלוקת בערעור, טוב יעשה המערער אם ישקול האם מן הראוי וכדאי להמשיך בהליך הערעור. אם אין ברצונו של המערער לזנוח את הערעור, עליו להגיש תוך 20 ימים לבית המשפט המחוזי שעל הפירוק בקשה להתיר לו להמשיך ולנהל את הערעור דנא. המערער ימסור הודעה לבית משפט זה תוך 20 ימים באשר להחלטתו. מיותר לומר שאין בדברינו משום הבעת עמדה בשאלה הנתונה לשיקול דעתו המלא של בית המשפט המחוזי.  

דין העתירה להדחות על הסף. העתירה מנוסחת באופן כללי והיא נעדרת תשתית עובדתית קונקרטית. העותר לא ציין מי הם המשיבים שהעתירה מופנית כנגדם, ואף לא ציין מהם אותם הליכים פליליים ואזרחיים שמתנהלים כנגדו.  

איני סבור כי המבקשת הצביעה על טעמים המלמדים כי על ערכאת הערעור לברר בשלב זה את הטענות המופנות נגד הקביעות השונות בהחלטת האישור. זאת, נוכח היחס בין הסוגיות בהן הכריע בית משפט קמא בהחלטת האישור, לבין אלה שנותר לדון בהן בהליך, ובהתחשב בגובה הסעד שהוערך על ידי התובע הייצוגי בבקשת האישור (כ-5.2 מיליון ש"ח). יצוין, כי טענות המבקשת בעניין ההשלכות הכלכליות עליה, ככל שהדיון בהליך יימשך בלא שטענותיה בבקשת רשות הערעור יתבררו כבר עתה, הועלו בשפה רפה בלבד מטעמים אלה לא שוכנעתי כי יש מקום, בעיתוי הנוכחי, לדון בהשגות המבקשת על קביעותיו של בית המשפט המחוזי