הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית או עניין בעל חשיבות ציבורית החורגים מעניינו של המבקש. בית משפט זה קבע זה מכבר כי לאסיר אין זכות קנויה בנוגע למקום כליאתו. כן נקבע כי ההחלטה על מקום כליאתו של אסיר היא החלטה מינהלית המצויה בליבת סמכותו של המשיב, וכי למעט מקרים יוצאי דופן בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו של המשיב בעניינים מסוג זה. במקרה שבפנינו המבקש לא העלה הצדקה מיוחדת לכך שתינתן לו רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט קמא, עניינו של המשיב יוסיף להיבחן, והוא יהיה רשאי לבקש בעתיד לחזור לאגף שבו הוא מוחזק כעת.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובהחלטותיו של בית המשפט קמא, הגעתי לידי מסקנה שיש להחזיר את הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט קמא, שיחליט בה לאחר דיון במעמד הצדדים. על בקשה לעיכוב ביצוע חל סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המורה כי "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". משכך, לא ניתן היה לקבל החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המערער ללא דיון במעמד הצדדים 

הפתרון שעליו הצביעה המדינה הוא המעשי והנכון: כאשר קיים שוני בין תנאי השחרור שנקבעו בהליכים שונים, מחויב הנאשם הנוגע בדבר בתנאים המחמירים יותר, בכפוף לאפשרות העומדת לו לפנות ולבקש את הקלת התנאים שנקבעו בהליך האחר על דרך של עיון חוזר. פתרון זה הוא, כאמור, יעיל יותר, ויש בו כדי למנוע ריבוי של התדיינויות בנושא של העברת מקום הדיון.

מקום שבו נאשם ששוחרר בתנאים מגבילים מואשם בביצוע של עבירה נוספת בתקופת שחרורו – ובפרט עבירה שטיבה ונסיבותיה דומים לעבירה שעליה נסבו הליכי המעצר הקודמים – בית המשפט הדן במעצרו נדרש, בהיעדר נסיבות חריגות, להחמיר באופן משמעותי בתנאי שחרורו ובהגבלות המוטלות עליו. הותרתה של חלופת המעצר המקורית על כנה (ובכלל זה תוספת בלתי משמעותית עליה) במקרה מעין זה משמעה, הלכה למעשה, הזנחתו של הביטחון הציבורי. הטעם לכך פשוט: המציאות כבר לימדה שלא די היה באותה חלופה כדי לאיין את מסוכנותו של הנאשם, בבחינת "אין חכם כבעל ניסיון". אין בידי לקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיומם של כתבי אישום קודמים בעבירות דומות איננו רלוונטי להחלטה בדבר חלופת מעצר. 

נראה כי לא ניתן לקבוע שלערעור סיכויים טובים להתקבל בכל הקשור לדרישתו של המבקש לממש את האופציה ולרכוש את המשרד הספציפי שאותו שכר עד כה. פסק דינו של בית המשפט קמא הדוחה את תביעתו, נומק באופן מפורט ויסודי ובו עמד בית המשפט על הקשיים השונים הכרוכים באכיפת האופציה. זאת, בין משום שהאופציה עצמה לא השתכללה לכדי הסכם מכר מחייב וסופי בין הצדדים הניתן לאכיפה ובין משום שהסכסוך הנוכחי של המשיבות עם חברת פז, כבעלת הזכויות במשותף בבניין, יוצר קושי אובייקטיבי באכיפת האופציה לגבי חלק מסוים בבניין. 

מן האמור עד כאן עולה שהמערערות הגישו ערעור בלא שעמדה להן זכות לכך. מתעוררת אפוא השאלה כיצד יש לנהוג בערעור זה: האם ניתן להמירו לבקשת רשות לערער, או שמא דינו להימחק בהעדר זכות שבדין להגישו? התשובה לשאלה זו עשויה להיות מושפעת משאלה נוספת: משלא הותקנו תקנות לעניין סדרי הדין כאמור, יש לבחון האם יחולו על ערעור זה תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, או שמא הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982? ככל שהערעור יידון כהליך אזרחי, הלכה היא שלא ניתן להפוך ערעור לבקשת רשות לערער. ככל שהערעור יידון כהליך פלילי, השאלה אם אפשר להמירו לבקשת רשות לערער טרם זכתה להכרעה ברורה בפסיקתנו.

יש לשים סוף להתדיינות, לאחר שהמחלוקת שבין הצדדים נבחנה לגופה על-ידי שתי ערכאות ונוכח העובדה שאין בפנינו סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב. אוסיף, כי הגם שמובנת טרוניית המבקש החש פגוע מפרסום הכתבה, אין מדובר במקרה בו נגרם לבעל דין עיוות דין כה חמור, עד שבכוח עניין זה, כשלעצמו, לגבור על כלל אי ההתערבות ב"גלגול שלישי", מה גם שלא ניתן לומר על בית המשפט המחוזי שנפלה תחת ידיו שגגה בולטת ושפסק דינו מוטעה על פניו.

באשר לטענתו של המבקש לפיה אינו מבקש להוסיף "שום עילת תביעה נוספת", אלא "רק לתקן את טענותיו המקוריות בהתאם לחוות הדעת", הרי שכפי שציין בית המשפט המחוזי: "כתב התביעה המקורי נסוב על התרשלות שנטענה בטיפול לקוי לאחר הניתוח ואי תפירת הצלקת הניתוחית כראוי" ואילו כעת מבקש המבקש להסיט את טענת הרשלנות הרפואית מטענה בדבר פעולות כירורגיות שבוצעו לאחר הניתוח בהקשר של אי תפירת הצלקת, לפעולת שנעשו במהלך הניתוח – כריתת יתר; וכן לטענות של היעדר רישום רפואי מתאים.  

"...בבדיקה עם משטרת ישראל עלה כי התיק בעניינו של המבקש נסגר, והוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום. על כן, אין כאמור כל מניעה להחזרת ההפקדה הכספית ולביטול יתר המגבלות, כמבוקש בבקשתו...". ככל שיהיה צורך בכך – יפנה המבקש בבקשה מתאימה בהסתמך על החלטתי זו גם לבית-המשפט המחוזי שעל החלטתו הוגשה בקשת רשות הערעור שנדונה בפני.

לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נוכח נסיבות ביצוע העבירות שבנדון ולאור לקותו הפסיכיאטרית של המשיב עולה ממנו לכאורה מסוכנות לציבור. טענתו של בא כוח המשיב לפיה לא היה מקום להגיש ראיות הזמה בשלב הזה, הינה טענה שצריכה להישמע בהליך העיקרי ולא ראיתי מקום לייחס לה משקל לצורך הכרעה בשאלת המשך מעצרו של המשיב. באיזון הכולל בין האינטרסים המתנגשים סבורני כי יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב כמבוקש וכמפורט ברישא.