נקבע בזאת כי ההחלטה מיום 14.4.2013 תתוקן באופן שבסייפא של פסקה 1 תחת המילים "וכתב האישום בוטל" ייכתב "והכרעת הדין בוטלה".

"הגשתן של הראיות בשלב הערעור אפשרית, במקרים המתאימים גם אם מחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית. ברי, כי התרת הגשתן של ראיות במקרה אחרון זה של מחדלו של בעל הדין המבקש תתאפשר רק באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין".   

שאלת תחולתו בזמן של התיקון לסעיף 91 הושארה בעבר בצריך עיון. יש לקבל את טענת המשיב כי התיקון חל על בקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף, היינו כי יש להחיל עליהן את סעיף 91 לחוק מס שבח בנוסחו העדכני. החלתו של התיקון לסעיף 91 על המקרה שבפנינו לא תשפיע על פעולות שעניינן עצם החיוב במס שבח ושנעשו עובר לקבלתו, אלא רק על התדיינות בקשר להן, ועל כן החלתו אינה לוקה ברטרואקטיביות אסורה. זוהי תחולה אקטיבית.

דומה כי יש לפרש את סעיפי החוק כך שקיימת חובה לקיים דיון בנוכחות הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, בעוד שחובה כזו אינה קיימת ככלל בבקשות לעיכוב ביצוע עונש כספי. מובן כי מקרים מסוימים יצדיקו דיון בנוכחות הצדדים גם בסוג הבקשות האחרון, וזאת בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. אמנם, ההלכה המחייבת כיום היא זו הקבועה בעניין אלטורי - ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל, אך ייתכן ויהיה בעתיד מקום לשוב ולבחון את הסוגיה מחדש.   

עלינו להידרש לשאלה הפרשנית על רקע לשון החוק מזה ותולדות הנושא מזה, והאיזון בין אלה מצדיק לכאורה לשקול הסדר פשרה. המדינה תגיש הודעת עדכון עד יום 3.4.13 והמבקשים יגיבו תוך 10 ימים לאחר מכן. מובן כי הזמן יוכל להיות מנוצל גם למגעים בין הצדדים, ונשמח אם ההודעה המעדכנת תהא משותפת ותסיים את הפרשה.

על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 

עקרון פומביות הדיון - המעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט - הוא "אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו". ואולם, עיקרון זה – ככל העקרונות, האינטרסים והזכויות במשפט – איננו מוחלט. אחד החריגים לו הוא הזכות לפרטיות, זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. נקודת האיזון העקרונית בין העקרונות נקבעה על ידי המחוקק בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט.

נקודת המוצא לבחינת עניינם של העוררים, לגביה אין מחלוקת בין הצדדים, היא כי קיימות בעניינם ראיות לכאורה המבססות את המעשים המיוחסים להם. אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית לקיומו של ארגון פשיעה, כמו גם לביסוס טענת המשיבה לפיה המעשים המיוחסים לעוררים בוצעו – לפחות בחלקם – במסגרת הארגון. משכך, דעת בית המשפט היא כי מעשים אלה מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העוררים.   

נראה כי תכלית פרוצדוראלית-התייעלותית היא שעומדת ביסוד צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) ולא תכלית מהותית. סעיף 192 לתקנות סדר הדין האזרחי פורש בפסיקה כמחייב את בית המשפט לנמק את פסקי דינו והחלטותיו, ושהחלטה שאיננה מנומקת לוקה בפגם חמור. כאשר ניגשים לבחון אם החלטה כלשהי עומדת בחובת ההנמקה אם לאו, יש לשים לב הן לסוג ההחלטה והן לרקע שהביא את בית המשפט לקבלה. 

נוכח נימוקי הבקשה, הדיון בערר יידחה לתאריך 30.4.2013.