בהמשך לדיון שהתקיים בפני ההרכב ביום 2.1.2013, ניתן בזה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהוגש וצורף להודעת הצדדים מיום 21.2.2013. 

בשים לב למצב הכלכלי הנטען אשר על בסיס מהות ההליך והאמור בתצהירים שצורפו ניתן להניח כי אכן אינו מהמשופרים, החלטתי להפחית את האגרה לסך של 150 ש"ח. כמו כן, נוכח האמור ובהינתן פערי הכוחות בין הצדדים החלטתי להעמיד את העירבון על סכום מתון של 4,000 ש"ח.

נוכח העמימות בפרשנות התקנה, שנוצרה בעיקרה בהליך הנוכחי על גלגוליו השונים, גיבשו המשיבים טיוטה לנוהל מתוקן לחלוקת התמיכות, שתבהיר את הסוגיות שבמחלוקת. במצב דברים זה, בו הנוהל הקיים ברור למדי, ובו פעלו המשיבים לאורך כל הדרך באופן שיוויוני והוגן, וכן נוכח העובדה שמרגע שנתגלתה המחלוקת פעלו המשיבים להבהרתה, הן במישור הפרטני למול העותר, הן במישור הכללי, בקביעת נוהל חדש ומתוקן, אין מקום לקבוע כי נפל פגם באופן פעולתם.

הבקשה שבפניי לעיון חוזר גם היא בקשה לקונית ולמרות שהטעמים המועלים בה עובדתיים היא אינה נתמכת בתצהיר או באסמכתא כלשהי לאימות האמור בה, ואף אליה לא טרחו המבקשים לצרף את התצהיר אותו נדרשו להגיש בהתאם להחלטה מיום 15.8.2012, והם שבו וביקשו להאריך את המועד להגשתו. על כן גם כעת - כשנה לאחר שניתן פסק הדין וכחצי שנה לאחר שהוגשה הבקשה להארכת מועד - לא הבהירו המבקשים מהו "הטעם המיוחד" שהצדיק לכתחילה להאריך את המועד להגשתו של הערעור וממילא לא ביססו קיומו של טעם כזה כנדרש. בנסיבות אלו, ומשלא העלו המבקשים כל "הסבר המניח את הדעת" למחדליהם המתמשכים, איני סבורה כי קיימת הצדקה לשנות מהחלטתי מיום 26.11.2012 בה הוריתי על מחיקתו של ההליך מחוסר מעש.

לפיכך אני מצטרף לדעת חברַי כי יש לפסוק למערער פיצוי בשיעור של 50% מסכום הכסף המרבי לפי הקבוע בתקנה 9 לתקנות. באשר למעצר, דעתי היא כדעת חברי השופט ג'ובראן, על יסוד נימוקיו, כי אין לפצות את המערער בגינם. המעצר היה דרוש, ומִשכו היה קצר. אשר על כן, הוחלט בדעת רוב השופטים ס' ג'ובראן ונ' סולברג, לפסוק למערער פיצוי בשיעור של 50% מהסכום המרבי הקבוע בתקנה 9 לתקנות הפיצויים.

טענת המשיב להטעיה או לאי דיוק שנפל בתיאור פסק הדין שניתן ברע"א 4778/12 הנ"ל אינה מצדיקה מחיקת פסקאות מן הבקשה למתן רשות ערעור, והדברים יפים בפרט נוכח העובדה שפסק הדין מצוי בפני בית משפט זה (ואף צורף על ידי המבקשות כנספח) כך שממילא יהיה בידי המותב היושב בדין להתרשם ממנו ישירות. 

הגענו אפוא לידי מסקנה כי יש לדחות את ערעורה של האם ולקבל את ערעורה של המדינה. הגענו אל סופה של הדרך המשפטית בענייננו, אך לא לסיומה של פרשה כאובה זו: "הילד איננו" (בראשית ל"ז, 30). הוא עודנו גדל כיתום או אסופי – רחוק מחיק אביו ומחיק אמו גם יחד. הנני משוכנע כי יש בידי המערערת כדי לתרום, עדיין, לביצוע צווי בתי המשפט בארץ ובחו"ל בעניינו של הילד, על מנת שהוא לא יגדל ויתבגר ללא אמו, וגם ללא אביו. אם המערערת תעשה כן, נראה כי יהיה בכך משום שיקול נכבד להקלה בעונשה, בבוא בית המשפט המחוזי לדון בשאלת גזר הדין, ובעיקר כאשר השיקול העיקרי העומד לנגד עינינו הוא טובתו של הילד.

הבקשה שלפניי – למחיקת קטעים מתוך בקשת רשות הערעור – מתקבלת. כפועל יוצא מכך אני מורה בזאת כדלקמן:

א. המבקשים יגישו בקשת רשות ערעור מתוקנת – בהתאם לאמור לעיל – תוך 5 ימים ממועד המצאת החלטה זו. עותק מבקשת רשות הערעור המתוקנת יומצא במקביל למשיבים. 

ב. תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור המתוקנת תוגש תוך 14 ימים ממועד הגשתה לבית המשפט. לאחר הגשת התשובה יועבר התיק לכבוד השופט פוגלמן.

לאחר עיון בטענות הצדדים, לא מצאתי לנכון להמיר את העירבון בחלופת הקיזוז. ראשית, יש לזכור כי העירבון בבית משפט זה לא נועד רק למצב שבו תדחנה כל טענותיו של יוזם ההליך, אלא לכל מקרה שבו הוא יחויב בהוצאות (לרבות, למשל, בהליכי ביניים). שנית, לא מצאתי כי הוכח קיומו של חוב וודאי וחלוט, או בלתי שנוי במחלוקת, של המשיבה כלפי המערערת. משכך, אין מקום להיעתר לבקשה שלפניי, ואיני רואה להיכנס מעבר לכך למחלוקות בין הצדדים.  

בענייננו, לא זו בלבד שהבקשה הוגשה לאחר המועד הקצוב בדין להגשת ערעור על החלטת הרשמת – וזאת ללא כל הסבר – אלא שגם בבקשה עצמה הסתפק המבקש בטענה כללית ביותר בדבר עומס עבודה. ברור כי בנסיבות אלה לא מתקיימת הדרישה להצגת "טעם מיוחד".