סברנו כי מחד גיסא אמות המידה בפירושן ככתבן וכלשונן אינן מתקיימות, ומאידך גיסא מדובר באם שמצב בריאותה אינו שפיר וראוי לחפש דרך לאפשר לבת לפגשה. ביקשנו מן המשיבים לבדוק אפשרות פגישה במעבר (ארז או אחר).  

במקרה שבפניי אין אני נדרשת להכריע האם החלטתו של בית המשפט קמא מהווה "צו בפשיטת רגל" בהתאם לכללים הנזכרים שכן כך או כך נתונה למערערת זכות ערעור עליה: בין אם לפי סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל; ובין אם נוכח העובדה שבביטול ההענקה ובקביעה כי הסכם הגירושין שנערך בין המערערת לחייב הינו הסכם למראית עין "סגר" בית המשפט קמא את הסוגיה שבמחלוקת, הנה כי כן, ההליך הנכון בעניינו הוא ערעור בזכות.  

לא מצאתי כי התרחש עיוות דין קיצוני למבקש בענייננו. טענותיו נבחנו פרטנית על ידי שתי ערכאות. המבקש בחר שלא להגיש חוות דעת מומחה מטעמו לעניין הנזק בערכאה הדיונית. על כן, אין לו להלין אלא על עצמו בשל כך שחוות הדעת שהוגשה על ידי המשיבים, ושהתקבלה, על ידי בית המשפט קמא בשינויים מסוימים, היוותה את נקודת המוצא להטלת הפיצויים. משכך, אינני סבורה שיש ליתן למבקש רשות ערעור ב"גלגול שלישי" מהטעם שנגרם לו עיוות דין. בשל כל האמור הבקשה נדחית. 

לא מצאתי כי בקשתו של המבקש נכנסת לגדרי העילה האמורה. המבקש היה מיוצג בדיונים בערכאות השונות וניתן לו יומו בבית המשפט. טענותיו נבחנו לעומק על ידי שתי הערכאות הקודמות, אשר קבעו, פה אחד, כי הראיות שהציגה המשיבה מספיקות על מנת להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כעת, חוזר המבקש על טענותיו, ומבקש כי נבחן אותן שוב. אלא, שעילה זו אין מטרתה לבדוק פעם נוספת את העובדות ששימשו יסוד להרשעת המבקש, על יסוד טענות שכבר קיבלו מענה בעבר.  

לאחר שאיזנתי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין ובין היתר בשים לב לפערי הכוח בין הצדדים, למהות ההליך ולהיקפו, מצאתי להפחית את סכום העירבון במידה מסוימת.  

הוגש היום חומר המבקש לאשש טענותיהם בדבר מרכז חיים בירושלים. החומר היה יכול להיות מוגש עוד בדצמבר 2012 (בעקבות החלטה מ-17.10.12) והובא רק היום, בלי תצהירים. חומר זה וכל חומר מאשש נוסף, יוכל להיות מוגש על-ידי עותרים 2-1 במסגרת בקשה חדשה ללשכת מרשם האוכלוסין במערב ירושלים שמנהלת אותה גב' ציפי בניטה, וכמובן ככל שיחישו פנייתם כן ייטב. בעקבות זאת תינתן החלטת משרד הפנים, ואנו מבקשים כי תינתן בהקדם האפשרי. בכפוף לכך נמחקת העתירה ללא צו להוצאות.

מסכימה אני גם לדבריו של בית המשפט לעניינים מנהליים, כי "חרף ההזדמנות שניתנה לו שב העותר והפר את תנאי השחרור מספר פעמים, ושוב עשתה עמו הוועדה חסד ולא מיצתה עמו את הדין, בהמלצת רש"א, והסתפקה בהארכת תקופת התנאי. על כן אין לו, לעותר, כי אם להלין על עצמו", אשר על כן, הבקשה נדחית. משנדחתה בקשת רשות הערעור, התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ואף היא נדחית.

בהמלצת בית המשפט, הצדדים הגיעו להסכמה, הערעור והערעור שכנגד נדחים בזה. אין צו להוצאות. פיקדונות שהופקדו יוחזרו למפקידים.

לא נעלם מעמנו שהמדובר בשטח שלפחות בחלקו אינו פשוט מבחינת מערך השליטה והסמכויות (אזור B), ואולם מחובתנו לצאת מן ההנחה כי ככל שבית המשפט המוסמך יחליט על סנקציות כאלה ואחרות בבקשת ביזיון, יהא על המערכת לאכוף אותן, בלא שכמובן ניטע כל מסמרות לגבי עצם ההחלטה או דרך האכיפה המדויקת. בנתון לכך אנו מוחקים את העתירה.

הדיון בבקשת רשות הערעור יועבר להרכב. יש לקבוע מועד הדיון בהקדם.