טענת המבקש לפיה פעל ב"דרכים שונות" לגייס את סכום העירבון לא פורטה ולא גובתה בתצהיר או באסמכתאות, וכך גם הטענה לפיה יהיה בידי אחיו לסייע לו רק ביום 30.5.2013.  

הגם שהבקשה לא כללה פירוט מינימאלי לגבי הטענה בדבר הקשר עם עורך-הדין (כגון תאריכים רלוונטיים, מהות הסיכום הנטען עם עורך-הדין, על מה שולם שכר הטרחה, מהם הצעדים שנקט המבקש כדי לברר אם הוגש הליך בעניינו, וכד'), ולמרות העובדה שמדובר באיחור ניכר ביותר, ביקשתי – למען הזהירות – את התייחסותו של עורך-הדין שייצג את המבקש בבית המשפט קמא. עורך-הדין מסר כי טענותיו של המבקש הן טענות סרק, וכי היה ידוע למבקש שייצוגו הוא רק בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי. הבקשה נדחית.

סיכומו של דבר, הבקשה שלפניי היא בבחינת ניסיון ל"מקצה שיפורים", ולא לשם כך נועדה האפשרות של עיון חוזר. מעבר לצריך אציין כי גם בבקשה הנוכחית אין פירוט ותיעוד המציגים תמונה מלאה של המצב הכלכלי והיכולת לגייס את סכום העירבון. הבקשה נדחית. ניתנת בזאת למערערת ארכה להפקדת עירבון – תוך 14 ימים מעת המצאת החלטה זו. בהיעדר הפקדה יירשם ההליך לדחייה.  

עיקר הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוסס במובהק על ממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט השלום, אשר בית משפט שלערעור, וכל שכן ערעור בגלגול שלישי, ייטה שלא להתערב בהם אלא במקרים נדירים. הכלל שאין מרחיבים חזית "מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון".    

סבורני כי עמידתה של המבקשת על תאריך התשלום והתעקשותה להגשת בקשה לביטול פסק דין או בקשה להארכת מועד על-ידי המשיבה, הרי הן דרישות דווקניות, אולי עד כדי חוסר תום לב. כמו כן, סבורני כבית המשפט המחוזי כי לולא היו מגיעים הצדדים להסכמה, ממילא היה מקום לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה מכוח שיקול דעתו של בית המשפט. אשר על כן, מששולם שכר טרחת עורך הדין עליו סיכמו הצדדים, איני רואה הצדקה לקבלת הודעת המבקשת במסגרתה היא עומדת על תוקפו של פסק הדין ומבקשת את אכיפתו.   

כפי שציינתי בהחלטתי הנזכרת, התנהלותו של המבקש גרמה לבזבוז זמן שיפוטי. חרף הסבריו של המבקש, כאמור בתגובתו, סבורני שיש לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אם כי בסכום מופחת.

המועד להגשת ערעור בזכות על פסק-דין הוא תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין. ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד, ובכל מקרה ומקרה יש להפעיל איזון בין כלל השיקולים הרלוונטיים. בעל-דין הפונה לבית המשפט בהליך של ערעור, לא כל שכן בעל-דין הפונה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נושא בחובה ובאחריות להבהיר לבית המשפט מתי קיבל לידיו את פסק-הדין של בית המשפט קמא.   

המבקש מגיש בזו אחר זו בקשות פסילה בתיקים שונים שטיפולי בהם הסתיים זה מכבר (וכן בקשות לביטול החלטות ולחידוש הליכים). כך עשה גם בשני התיקים שבכותרת. בלי להרחיב באשר לניסוח הבוטה של הבקשות, אני דוחה אותן משלא מצאתי בהן כל עילת פסלות, בקשה זו לא הובאה מעולם לעיוני, היא אינה נמצאת בתיק, ובתכנת ניהול תיקים אין תיעוד לקליטתה בבית המשפט.   

לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה. המבקשת מבקשת לערער על החלטת בית המשפט המחוזי ביחס לצירוף המשיבה להליך פשיטת הרגל וקביעת דיון בבקשותיה. החלטה זו ניתנה למעשה כבר ביום 2.4.2012, והמבקשת אף הגישה עליה בקשת רשות ערעור אשר נמחקה כאמור עקב אי הפקדת ערבון. לא ניתן כעת, לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור, לבקש לערער על החלטה זו. על כן, אין מקום לדון במסגרת הליך זה בטענות המבקשת הנוגעות לצירוף המשיבה להליך פשיטת הרגל ולקיום דיון בבקשותיה.

מתוקף סמכותי לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ונוכח הסכמת הצדדים, הריני מורה על העברת הדיון בת"א 27703-10-12 (מחוזי – מרכז-לוד) לבית המשפט המחוזי בחיפה, ואיחוד הדיון שם עם הדיון בת"א.