דין הבקשה להידחות. תנאי ראשון לקיומו של הליך הדיון הנוסף הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה, או כזה העומדת בסתירה להלכה קודמת. על מנת שדבריו של בית משפט זה יעלו כדי הלכה, חייבת אותה הלכה להיקבע במודע ובכוונת מכוון וחייבת היא לגלות עצמה באורח ברור ומפורש על פני פסק הדין. במקרה דנן, לא נפסקה בפסק הדין כל הלכה אלא שהמבקש טוען, כי יש לשנות את ההלכה הקיימת לעניין מידת התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של ערכאות צבאיות. לא לכך מכוון לשון סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט. אשר לטענותיו של המבקש לעניין עצם הרשעתו בשתי עבירות של גרימת מוות בכוונה ולעניין השיהוי בהגשת העתירה, הרי שמדובר בטענות ערעוריות שאין מקומן בבקשה לדיון נוסף. פעמים רבות הודגש כי "דיון נוסף אינו ערעור נוסף".

כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית ובפרט כשהן מבוססות על ממצאי מהימנות. כמו כן, תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת בבחינת חריג לחובת ההנמקה כי בית משפט שלערעור רשאי לדחות ערעור מבלי לפרט את נימוקיו בהתקיים שלושה תנאים: (א) אין מקום לדחות את הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית; (ב) הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית תומכים במסקנותיה המשפטיות ו-(ג) פסק הדין אינו מגלה טעות שבדין.   

דין הערעור להידחות. העובדה שלשופט יש היכרות מסוימת עם בעל דין, שמקורה בהליך קודם בו דן השופט, אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילת השופט, כבר נקבע בעבר כי הבעת עמדה או דעה בהליך קודם אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהתייחסות בית המשפט לעדות המערער נעשתה במסגרת תביעה אחרת, בנושא אחר ובין בעלי דין אחרים. בנסיבות אלו, דין הערעור להידחות.

דין הערעור להידחות. עיקר טענותיה של המערערת מופנה כלפי החלטות דיוניות שנתן בית המשפט בנוגע לדחיית מועדי דיון בתביעה נושא ערעור זה, לגבי הגשת כתב תביעה מתוקן ולעניינים דיוניים הקשורים לביצוע פסק הדין שניתן. הלכה פסוקה היא כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי להקים עילת פסלות. הדרך להשיג על החלטות אלו היא באמצעות השגה ערעורית, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות, כפי שאכן פעלה המערערת במקרה מסוים, ואכן, צדק בית המשפט כשכתב כי בעל דין אינו יכול לפטור עצמו מהליך תקיפה רגיל על ידי העלאת טענה ערעורית באצטלה של טענת פסלות. 

בא כוח העותרים מכיר בעתירה במבחן שנקבע בעניין טושביים (- על גיור שנערך כנדרש להיערך בקהילה יהודית מוכרת על ידי המוסדות המוסמכים שלה), אולם בסופו של יום לא הוצג – גם לא במסגרת העתירה, על אף ההבטחות – שום אישור מהקהילה היהודית בקלי או מקהילה אחרת. כמו כן, לא ברורה הזיקה (לעת הגיור) בין הקהילה בקלי לבין הרב המגייר. 

לאחר ששקלתי את הדברים, החלטתי כי נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות לשחררו לחלופת מעצר. אכן, כתב האישום שהוגש נגד העורר (והנאשמים האחרים) נסב על אירוע שלא ניתן להגזים בחומרתו, ועובדה זו באה לידי ביטוי בהחלטות המעצרים שהתקבלו בעניינם של הנאשמים האחרים. עם זאת, אני סבורה שיש לתת משקל להצטברות יוצאת דופן של נסיבות המאפשרות לנטות בעניינו של העורר לקולא. כפי שצוין, לא זו בלבד שהעורר הוא נעדר עבר פלילי ושהמעורבות המיוחסת לו באירועים איננה של מי שמילא בהם תפקיד מרכזי, אלא שעברו, תפקודו הנורמטיבי בזיקה למסגרות ישראליות והערכת המסוכנות הנמוכה בעניינו מאפשרים לתת בו אמון. 

הבקשות נדחות. החלטתי הקודמת מדברת בעד עצמה, ולא מצאתי בחומר הנוסף עילה לשנות ממנה.  

קביעתו של בית משפט השלום לפיה בפני המבקשים פתוחה הדרך לברר את טענותיהם בנוגע לנזקים שגרם להם לכאורה המשיב בהליכים אחרים מעוררת לכאורה קושי מהיבטה של ההלכה לפיה נתבע בסדר דין מקוצר נדרש להעלות בבקשת הרשות להתגונן שהוא מגיש את מלוא הטענות המשפטיות הרלבנטיות לתביעה שהוגשה נגדו, על מנת לרכז את ההתדיינות להליך אחד. אולם, אף אם סיכויי הערעור אינם קלושים, לא מתקיימות כאמור הנסיבות החריגות המצדיקות את עיכוב ביצועו של פסק הדין, שהוא פסק דין כספי, ועל כן אין צורך להכריע בעניין זה.  

משנקבע מפורשות במסגרת התיקון לחוק כי הוא צופה פני עתיד ואינו חל על הליכים שנפתחו טרם חקיקת התיקון, יש לקבוע כי סדרי הדין שקדמו לתיקון, בעייתיים ככל שיהיו, הם החלים. משמע, יש לקבוע כי סעיף 52 לחוק בתי המשפט חל על הליכים אלו, וכי לבעל דין עומדת זכות ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, שניתן ביושבו כערכאת ערעור בזכות על החלטת רשם ההוצאה לפועל.  

התיק יועבר לדיון בפני הרכב.