מדובר בחלק מפסק הדין בעתירה (כך על פי כותרת ההחלטה עצמה) ומשנקבע בו מפורשות כי "בכך הסתיימו ההליכים" איני מוצאת טעם מבורר שלא לאפשר למערערת להעלות את מלוא טענותיה בעניין. דומני כי בכך יהיה כדי לקדם עקרונות של יעילות ולאפשר לערכאת הערעור להכריע במכלול המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, ונוכח השלב המקדמי בו כאמור מצוי ההליך אף מבלי להכביד עליו או לעכב את הדיון בו. נוכח מסקנתי זו רשאית המערערת  להגיש הודעת ערעור מתוקנת כך שיתווספו בגדרה טענות ביחס לפסק הדין (המשלים). 

דין טענותיה של המבקשת הנוגעות להחלטה לחדש את רישומה בסיווג ג/1 להידחות על הסף. המבקשת לא הגישה ערר על החלטה זו, אף שברי שהייתה ערה לה, שכן המנכ"ל הביע את מורת רוחו ממנה בפנייה לרשם. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא כי לא נפל כל פגם בהחלטת ביטול הרישום השנייה, או בהכרעת ועדת הערר. בית המשפט קמא אישר את ממצאיה של ועדת הערר, שלפיהם רישומה של המבקשת בפנקס הקבלנים נמחק ביום 3.11.2008 כדין, וחודש ביום 6.9.2009 בסיווג ג/1, כאשר משך תקופה ארוכה המשיכה המבקשת לבנות ביודעין בניגוד להוראות חוק רישום קבלנים. 

יש ממש בטענת המבקש לפיה עילת התביעה של המשיבה התיישנה בחלוף שבע שנים מיום הולדתה ה-18, ביום 15.8.2004, ובטרם נכנס תיקון מס' 4 לתוקפו, ומכאן שלא חל על התביעה סעיף 18א לחוק ההתיישנות. אלא שהוראת סעיף 2 לתיקון והשלכותיה על המקרה הנדון לא נדונה בערכאות הקודמות בין היתר משהצדדים עצמם לא נתנו עליה את הדעת. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מנוס מהשבת הדיון לבית המשפט קמא על מנת שייבחן את טענות הצדדים על רקע הוראות תיקון מס' 4, ובמידת הצורך, יידרש גם לטענתה החלופית של המשיבה בדבר תחולת חריג ההתיישנות שלא מדעת, והאם לעניין אחרון זה, ראוי בכלל לדון בטענת ההתיישנות כטענת סף, אשר על כן, הבקשה מתקבלת במובן זה שהדיון בסוגיית ההתיישנות יושב לבית המשפט לענייני משפחה. 

"לציבור אין כל מושג מה היא מסגרת התקציב", מה-גם שהסוגיות החברתיות-כלכליות ואופיו של תקציב המדינה לשנים הבאות מתלבנים – במסגרת מערכת הבחירות הנוכחית.  

הבקשה נדחית. לא מצאתי פגם באופן בו איזן בית משפט קמא בין צרכי המבקש לבין האינטרסים של המשיבה. כזכור, בית משפט קמא קבע כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעיכוב ביצוע פסק הדין (ברובו) וזאת בשל החשש שהמשיבה תתקשה להיפרע מן המבקש ככל שתביעתה תתקבל. בבקשה לא עלה בידי המבקש להפריך חשש זה, זאת חרף טענותיו הכלליות לגבי רכוש פוטנציאלי וחסכונות שברשותו, שכלל לא ברור כיצד והאם ניתן יהיה לממש במידת הצורך. 

דין הערעור להידחות. אין בעובדה שאותו שופט דן בהליכים קודמים הנוגעים לאותה פרשה עובדתית ומהווים המשך ישיר שלה, כדי לשמש עילה לפסילת השופט. זאת ועוד, הבעת עמדה על ידי השופט במסגרת הליך קודם אינה מקימה, בדרך כלל, חשש ממשי למשוא פנים, הדברים נכונים גם כאשר ההכרעה בפסק הדין הראשון נעשתה על יסוד ממצאים עובדתיים, בנסיבות בהן הדיון הנוכחי שנמצא כעת לפני השופט אינו עוסק בשאלה זהה. בוודאי הדברים נכונים כאשר המערער מציין כי בדעתו להגיש ראיות חדשות  

לפי כתב האישום, הנאשמים, ובכלל זה העורר, הבריחו ביצים מהרשות הפלסטינאית לשטח ישראל על מנת להפיצן בה; על הביצים הוטבעו חותמות מזויפות של מכוני בדיקה ישראליים. באשר לתפקיד העורר בארגון, בכתב האישום נטען כי הוא היה ממנהליו וכלל, בין היתר, העברת תשלומי השוחד לרכז המודיעין בענף הלול, ועמידה בקשר שוטף עימו. 

כמבוקש וכמוסכם תוגש התגובה עד 7.4.13. 

בקשת המערערת לצירוף אסמכתאות משפטיות תידון על-ידי ההרכב. 

לאחר שמיעת הערות בית המשפט ובהמלצתו, חזר בו בא כוח המערער מהערעור והוא נדחה.