אין בידי להיעתר לבקשה – מהטעמים האמורים בתגובת המשיבה. מעשיה של המבקשת בעבר והאופן שבו היא נכנסה לישראל – מלמדים כי לא ניתן לתת בה אמון וקיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לאתר את המבקשת לאחר שחרורה ממשמורת, בנוסף, נראה כי בידי העותרת להסתייע במבקש 2 לצורכי התארגנותה ומשלוח חפציה לארץ מולדתה, בעודה במשמורת – והמשיבה מתבקשת לאפשר למבקשת לעשות כן.

לבקשת המדינה ובהסכמת בא-כוח המשיב, מוארך בזה מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 10.3.2013 או עד למתן גזר-דין בתפ"ח 14809-02-12 בבית משפט השלום בירושלים, לפי המוקדם.

לאחר שעיינתי בחומר החסוי שהוגש לבית המשפט קמא – הכולל ידיעה מודיעינית מן העת האחרונה – לא מצאתי להתערב בקביעתו בנדון. אוסיף ואציין כי אין ללמוד מהחופשה המיוחדת שאושרה למבקש, בנסיבות חריגות עד מאד, כדי להביא לכך שהוא ישולב בסבב חופשות לאלתר, מעתה והלאה. נכון לעת הזו, ועל יסוד הטעמים שפורטו, החלטת המשיב שלא לשלב את המבקש בסבב חופשות – אינה חורגת ממתחם הסבירות, ואינה מצדיקה את התערבות בית המשפט.

דין הערעור להידחות. הלכה פסוקה היא כי אמירות בית המשפט, גם אם אינן מוצלחות, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות ויש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. במקרה דנא, מדובר באמירות שנועדו לברר מהי גדר המחלוקת בין הצדדים מתוך רצון להביא לסיום הסכסוך. ממילא, אין לראות באמירות אלו משום חריצת דעה שאינה ניתנת לשינוי ולשכנוע. יתכן, אמנם, שמוטב היה לבטא את דברי ההמלצה למערערת בצורה שונה, ולוּ בגלל האופן בו ניתן היה להבינם. 

בית המשפט מפנה תשומת לב המבקש כי המדינה הגיעה להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אך ורק עם החברות המשיבות 2-1 בעוד הערעור לגבי המשיבה 3 עדיין תלוי ועומד. המשיבות אינן צריכות לשאת במחצית השנייה של האגרה. זאת, באשר בפסק הדין בבית המשפט המחוזי הוטלה האגרה על המדינה ופסק דין זה עדיין בתוקף כלפי המשיבה 3.   

בהיעדר מעשה-בית-דין, רשאי היה בית המשפט הדן בהליכי הפירוק לפסוק באופן עצמאי בשאלת תוקפו של השעבוד לטובת הבנק כלפי המפרק. כאמור, הבנק לא ביקש להשיג על הנמקתו של בית המשפט לגופה. משכך, אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור. אוסיף, כי נוכח התוצאה איני רואה צורך להתייחס לשאלה האם הבנק חייב היה להגיש השגתו הערעורית על דרך ערעור בזכות.  

בית המשפט המחוזי דן בתיק, שמע את ההוכחות, והתרשמותו-שלו באשר לראיות הנוספות על רקע כל מה שהובא לפניו טובה מזו של ערכאת הערעור שבשלב זה נחשפת למקטע צר בלבד. על פני הדברים לא היתה למבקש מניעה של ממש מפני הגשת מכלול ראיותיו במועד.  

בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים והעונש שהוטל על המערער הוא עונש שאינו חורג מן המקובל בהינתן סוג העבירה שבה הורשע המערער, ודאי לא במידה המצדיקה התערבותנו; לא ניתן להתעלם מכך שבעברו הורשע המערער בעבירת תיווך ומהעונש ניתן ללמוד שהועדף האינטרס השיקומי על פני שיקולי ההרתעה. בסופו של דבר, המערער לא שינה מדרכיו וחטא בשנית, באופן שמצדיק הטלת עונש בעל אפקט הרתעתי.

לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום מתן פסק-הדין. לבית המשפט מסורה סמכות להורות על הארכת המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. עם זאת, לאור מאפייניו המיוחדים של הליך זה – אשר פותח פתח לליבון נוסף של סוגיה שהוכרעה בפסק-דין של בית המשפט העליון – נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד תיושם באופן דווקני ונוקשה.  

המבקש מבסס טענתו בערעור על הלכת אחידות הענישה באשר על סלים שהין שביצע עמו את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הוטל עונש בו הוארכו שני תנאים בני 12 חודשים כל אחד ולא נגזר עליו עונש נוסף מעבר לתשלום פיצוי למתלוננים ולקנס.