למרות שיש להביע סלידה ושאט נפש ממעשי האלימות של המערער כפי שנהג בבנותיו הקטינות, קיים פער ניכר למדי בין רמת הענישה העולה מן הפסיקה,  לבין העונש שקבע בית המשפט המחוזי. על כן, ולמרות חומרתן של העבירות ונטייתה הברורה של ערכאת הערעור שלא להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים – סבורני כי יש מקום להפחית מעונשו של המערער. לפיכך, אציע לחבריי כי מאסרו בפועל של המערער יעמוד על תשע שנים.

גם אם המערערת פעלה משיקולים שלטעמה היו חיוביים או אף מוצדקים, הרי שאין בכך כדי להכשיר סטייה מהנהלים הקיימים המתייחסים לכלל ציבור הנישומים. קיימת חשיבות לקיים מערכת גבייה אחידה, אמינה, הוגנת ושקופה, שאחרת לא תוכלנה הרשויות להחיל מדיניות אחידה הראויה לאמון הציבור. אם כל פקיד מס או אפילו חלק מהם יטעה לחשוב שהוא רשאי לסטות מהנהלים לטובת מי ממקורביו או לטובת אדם אשר עורר את רחמיו או שהוא חפץ ביקרו, ייפגע אמון הציבור במשרתי הציבור. מיותר לציין כי מצב עניינים כזה ישמוט את הבסיס מתחתיה של מערכת המס כולה, יביא נישומים לזלזל בהוגנות המערכת ועשוי לפגוע ממשית באינטרסים חיוניים של המדינה עליהם ניתן להגן רק הודות לגביית מס אמת הוגן ואחיד שיתבצע כלפי הציבור כולו. בסופו של יום בית המשפט המחוזי בחן את מכלול השיקולים הרלוונטיים לחומרא ולקולא ונמנע מלמצות עם המערערת את הדין.

אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער 1 לעניין הכרעת הדין, בכפוף להחלפת סעיף עבירת הרצח (כאמור בפס' 136). כמו כן, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער 2 לעניין הכרעת הדין, ולקבל את ערעורו על חומרת העונש, באופן שחמש שנות המאסר, אשר הושתו עליו, ירוצו בחופף לעונש מאסר העולם, כאמור בפס' 155 לעיל.

הרי שלא בכדי נקבע כי תוצאת הרצח של המנוח הייתה, אפוא, תוצאה מסתברת של קשירת הקשר לביצוע שוד וניסיון השוד עצמו. מודעותו של המערער 2 למצב דברים זה נלמדת מאליה, שכן "כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קרבנו... רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית". משנטל המערער 2 את הסיכון שמעשה השוד החמוש, בו לקח חלק פעיל ומרכזי, יסתיים בהמתת קורבן, והמנוח אכן נרצח במהלכו, הרי שהוא נושא באחריות לביצוע עבירת רצח. 

אין מקום להתערבות בהחלטותיהן של הערכאות קמא. שתי ערכאות שיפוטיות שבחנו בקפידה את חומר החקירה התרשמו כי קיימות ראיות המקימות חשד סביר שהמבקשים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, לרבות ראיות לכך שהאתר הנידון הינו אתר עתיקות מוכרז כחוק. בנוסף, על אף טענות המבקשים באשר לכוונותיהם בדבר הגנה על העתיקות ולא פגיעה בהן, ועל אף מעמדה ואופייה הייחודיים של עמותת אתרא קדישא בכל הנוגע לשימור קברים, נראה על פניו כי צו התכנון והבנייה אינו מקנה לעמותה סמכויות פעולה כלשהן מלבד סמכות להגיש התנגדויות לתכניות מתאר שונות. מכאן שפעולות המבקשים, בניגוד להנחיות המפקח מטעם רשות העתיקות, נעשו לכאורה בלא סמכות חוקית.

הבקשה נדחית. אין מקום לקבל את טענתו הנוספת של המבקש, לפיה פסק הדין מושא הבקשה סתר הלכה קודמת בעניין זיהוי בהעדר היכרות מוקדמת. בית משפט זה התייחס לשאלת החובה לערוך מסדר זיהוי על רקע נסיבות התיק הקונקרטי, בו התקיימה היכרות מוקדמת בין עד הזיהוי לבין המזוהה. בית המשפט לא התייחס כלל למקרה בו אין היכרות מוקדמת בין העד המזהה למבצע העבירה, וממילא לא קבע הלכה לגבי נסיבות כגון אלו. יתר טענות המבקש הן טענות ערעוריות באופיין שאין מקום להעלותן בבקשה לקיום דיון נוסף. 

תוך יומיים יודיעו הצדדים אם אין לדעתם מקום לצרף את הדיון בעתירה זו לדיון בעתירה בבג"ץ 2676/09 הקבוע ליום 13.3.13. במקרה כזה תוגש תגובת המשיב עד 12.3.13.

חלק הארי של טענותיו של המבקש, מופנה כלפי קביעות עובדה וממצאי מהימנות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ואשר אומצו על-ידי ערכאת הערעור, ובעיקר אמורים הדברים לגבי טענות המבקש בנוגע למהימנותה של המתלוננת. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אשר נקבעו בידי הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים ומצומצמים, וביתר שאת, שעה שעסקינן בעבירות אלימות בתוך המשפחה, המתבצעות בתוככי התא המשפחתי והרחק מעין הציבור. רבות נכתב על יתרונה של הערכאה הדיונית השומעת את העדים ויכולה לתור באופן ישיר אחר "אותות האמת" שנתגלו בעדויות, ולהסיק מהם מסקנות בדבר מהימנותן 

הערעור נדחה. באשר לאחידות בענישה, נודה, כי סוגיה זו טרדה את מנוחתנו. הפער בין העונש שנגזר על המערער לבין העונש שנגזר על חמאד הוא משמעותי. יתר על כן, נדמה שלפחות חלק מהפער נובע מכך שהשניים לא הועמדו לדין יחדיו, ושופטים שונים דנו בעניינם. יחד עם זאת, נוכח תפקידם השונה של השניים בעבירה, ונוכח העובדה שהמערער נטל חלק פעיל בשוד, והטיל אימה על העובד הנוסף בתחנת הדלק, מצאנו כי ישנו בסיס לאבחנה בין השניים לצרכי ענישה.

הבקשה נדחית. בעומדו בפני בית המשפט, משמש עורך הדין כקצין בית המשפט, ומסייע בקידום האינטרס הציבורי בפתרון סכסוכים בין כותלי בית המשפט, ולא בעשיית דין עצמי. משמעותה של פגיעה בעורכי דין על מנת למנוע את הופעתם בבית המשפט היא פגיעה בשלטון החוק עצמו. משכך, אף לגישתי יש להתייחס בחומרה יתרה לפגיעה בעורכי דין על רקע עבודתם המקצועית.