נוכח מכלול הראיות שהוצגו נגד המערער, כפי שהדברים משתקפים מהכרעת דינו בבית משפט השלום לתעבורה מתאריך 26.11.2012, נראה כי סיכויי הערעור ביחס להכרעת הדין אינם גבוהים. בהתחשב בעונש הפסילה המינימלי לגבי עבירת הנהיגה בשכרות, כפי שזה קבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ובשים לב לעברו התעבורתי המכביד של המערער, דומני כי גם סיכויי הערעור ביחס לגזר הדין נראים מוקשים. די איפוא בכך כדי להביא לדחיית ההליך שבפני מבחינה עניינית.

כדי להצדיק עיכוב ביצועו של עונש מאסר לא די בכך כי הערעור מופנה נגד עונש המאסר והמערער מבקש נתיב שיקומי גם על בסיס המלצת שירות המבחן. הסיבה לכך היא כי ביסוד הלכת שוורץ עומדת ההתנגשות שבין האינטרס של אמון הציבור במערכת האכיפה והכלל בדבר ריצוי העונש באופן מיידי, לבין שמירה על זכותו של נאשם לערער על עונשו מבלי שריצוי עונש המאסר ייתר את הדיון.

דין הבקשה להתקבל. כידוע, שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק: רמת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם וקצב שמיעת המשפט. באשר לרמת מסוכנותו של המשיב סבורתני כי מהמעשים המיוחסים לו, כמו גם מעברו הפלילי המכביד, עולה רמת מסוכנות גבוהה. יתרה מזאת, התמכרותו של המשיב לסמים ומצבו הנפשי הקשה מגבירים, את מסוכנותו. לפיכך נראה כי שיקול המסוכנות מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים.

אף אם יש מקום להקל בעונשו של המערער, על פני הדברים הסיכויים להתערבות בעונש עד כדי הטלת עונש מאסר במסגרת עבודות שירות אינם מצדיקים מתן עיכוב ביצוע של עונש המאסר עד לשמיעת הערעור.

משכשל ניסיונה של המבקשת להגיש ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי, עותרת היא עתה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

במקרה דנא הרגע בו המתקשר הסביר יכול היה לדעת כי מתקיימת חקירת משטרה, הוא-הוא הרגע בו החקירה הפכה להיות "קיים חוזי". עד אותו מועד "מציאות הדברים כפי שהם" היתה מציאות בה אין מתקיימת הנסיבה של חקירת המשטרה (בעולם החוזי), ממנו ואילך – כן. אותו רגע הוא המועד בו בחרה המשטרה לחשוף את דבר קיומה של החקירה הסמויה. משכך, יש לדידי לקבוע, כי אין מדובר במקרה דנא ב"טעות" ומדובר, בהתרחשות מאוחרת למועד הכריתה.