לבקשת המדינה, ובהסכמת באת כוח המשיב, מוארך בזה מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 14.3.13, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 37418-12-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם. 

תגובה משלימה מטעם המשיבים 3-1 תוגש, כמבוקש, עד ליום 13.3.13. נרשמה הודעת המשיבים 3-1, כי עד להגשת התגובה המשלימה כאמור ומתן החלטה בעקבותיה, הגידור הקיים לא יוסר.

הצבענו על שיקולים שונים בסוגיה, המושכים לכיוונים מנוגדים. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא כי כל חיסיון יציר הפסיקה וכל אינטרס הראוי להגנה, הוא יחסי ואינו מוחלט, במובן זה שעל בית המשפט לאזן אד-הוק בנסיבות כל מקרה המובא בפניו, אם יש להורות על גילוי המסמך. במסגרת איזון האינטרסים יש משקל לסוגית הרלוונטיות: ככל שהרלוונטיות גדולה יותר, וככל שהמסמך חיוני יותר לקידום עניינו של אחד הצדדים, בית המשפט יתן לכך משקל במסגרת החלטתו אם להורות על גילוי המסמך אם לאו. 

ערעורו מכוון כלפי חומרת העונש ונטען כי המדובר בעבירות שבמדרג הנמוך. שירות המבחן  לנוער מציין כי תפקודו במאסר תקין ביסודו, אך לא בא בהמלצה. חומרת העבירות איננה מאפשרת התערבות בגזר הדין, שאילו היה מדובר בנאשם בגיר היה מן הסתם חמור משמעותית, ובית המשפט קמא נתן לבו לקטינות המערער. אכן המדובר בקטין ששיקולי שיקום לגביו הם צו המחוקק וכך ראוי. אלא שעסקינן בשלוש עבירות חמורות כלפי קטינים, ובית המשפט מצווה על ההגנה עליהם ועל הציבור בכלל. 

לאחר העיון בעתירה ובנספחיה, חוששני כי לא נוכל להיעתר לה. זאת, בראש ובראשונה, נוכח השיהוי הכבד שדבק בה. כזכור, החלטתו של הרשם ניתנה ביום 24.11.11, והעתירה הוגשה ביום 6.3.13, קרי, בחלוף למעלה מחמישה עשר חודשים. סבורנו, כי מדובר בנסיבות בשיהוי כבד, החורג מכל אמת מידה סבירה, שיש בו כדי להביא לדחייתה של העתירה על הסף. אנו קוראים למחוקק לתקן את החוק ולאפשר ערעור על כל החלטותיו של רשם האגודות השיתופיות לבתי משפט שאינם בית המשפט הגבוה לצדק.  

לא נוכל איפוא להיעתר למבוקש "אין זה ראוי לעודד התנהגות אופורטוניסטית של צדדים להליך הבוררות. אין לאפשר מצב דברים בו אחד הצדדים, הסבור כי במתן פסק הבורר חל איחור המאפשר את ביטולו, יישב בחוסר מעש וימתין לנתינת הפסק, בסוברו כי אם יינתן הפסק לטובתו, יחריש וימלא פיו מים, אך אם תוכרע הבוררות לרעתו, יוכל למהר ולהעלות את טענת הפסול לפני בית המשפט" (עמ' 472, השופט (כתארו אז) אור). נוכח האמור לא מצאתי איפוא כי נפלה טעות או נגרם חוסר צדק המחייב התערבותנו. 

הטענה לפיה סכום העירבון "חריג בגובהו" וכי נראה כי קביעתו "בטעות יסודה", דינה להידחות שכן גובה העירבון אינו חריג וזאת גם אם נצא מן ההנחה כי ישנו משיב אחד להליך. כמו כן, אף שנראה כי הערעור אכן מופנה בעיקרו כלפי המשיב 2, לא ניתן לשלול בשלב מקדמי זה כי מי מן המשיבים הנוספים יבקש להביע עמדתו בהליך או כי בסופו של יום יפסקו הוצאות לטובת מי מהם.  

אנו ממקדים את הדיון בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים למצבה של המשיבה 1, קרי, חבותם של המשיבים 7-5 לנזקי המשיבה 1 או חלקם. אף שסברנו כי שאלה זו כוסתה בחומר שלפנינו, נטען על-ידי חלק מן הצדדים כי לא היא. בנסיבות אלה יוגשו על-ידי המבקשת סיכומים בהיקף עד 10 עמודים בנקודה זו בלבד בתוך 30 יום (ימי הפגרה במניין). המשיבים יגישו סיכומיהם בהיקף דומה בתוך 30 יום נוספים. לאחר מכן יוחלט בבקשה. 

פסק הדין קמא כולו הכרעות עובדתיות המבוססות על הערכת עדים ומהימנותם, ובכל מאמציו של בא כוח המערער, לא ראינו עילה להתערבות בהם. הצענו למערער לחזור בו, אך הוא לא קיבל את המלצתנו. איננו נעתרים לערעור, והמערער ישלם שכר טרחת בא כוח המשיבים בסך 10,000 ₪.

בית הדין הרבני האזורי הכריע בשאלת הסמכות בדיין אחד, מה שעומד לכאורה בניגוד לפסיקה שפירשה את סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, תשט"ו-1955. נוכח השאלה, אם נושא סמכות יכול לבוא ככלל בגדר החלטות ביניים (סעיף 8(ה1)) שבהן ניתן לדון בדיין יחיד, ובהסכמת המשיב 3, יוחזר התיק לבית הדין הרבני האזורי שידון בשלושה לעניין הסמכות; בהתאם להכרעה בה יוחלט אם יימשך הדיון בשאר הנושאים אם לאו.