אומר מיד כי הבקשה איננה נשענת על טיעון בדבר המצב הכלכלי של המערערים, אלא על מהותו של ההליך – מהות "בג"צית", כך נטען. אלא שמדובר בהליך של ערעור אזרחי על פסק-דין של בית המשפט המחוזי, ואין לקבל את ההשוואה להליך של בג"ץ שבו אין חובה להפקיד ערבון. עם זאת, בנסיבות מצאתי לנכון להעמיד את הערבון על סך של 25,000 ש"ח.  

כעולה מן האמור לעיל, העתירה מיצתה את עצמה והעותרת מסכימה למחיקתה. משכך, אני מורה על מחיקת העתירה. באתי כאמור לכלל מסקנה כי ראוי לפסוק לעותרת הוצאות בסכום סביר, המשקף איזון ראוי בין השיקולים לכאן ולכאן. לאחר בחינת טענות הצדדים, הן לעניין פסיקת ההוצאות הן לעניין גובהן, מצאתי כי הסכום המתאים הוא 20,000 ₪ (סכום זה כולל הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין). הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.

חומרת המעשים הנוגעים לליבת תפקידו של עורך הדין, קרי, יחסיו עם הלקוח. כשלעצמי דעתי נוטה על פניה לזו של בית הדין המשמעתי הארצי: משנטל על עצמו המשיב לייצג את אלמנת המנוח תוך נקיטת עמדה משפטית שאינה עולה בקנה אחד עם התחייבויותיו כלפי המנוח, אשר לו צריכה היתה בראש וראשונה להיות נתונה נאמנותו, העמיד עצמו בניגוד עניינים (כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986), ובאי פעולה למימוש רצונו של המנוח לא נהג כראוי לתפקידו ולחובותיו כלפי המנוח. נראה שקריאה זהירה של סעיפי הצוואה הרלבנטיים אינה מותירה מקום לספקות באשר לרצונו של המנוח, ופשיטא שגם לאחר מותו של המנוח היה על המשיב לפעול לכך, שהרי כל כולה של שליחותו בנידון דידן עניינה טיפול בנכסיו של המנוח לאחר מותו. אכן, בית המשפט קמא נדרש לשאלת חובות עורך דין כלפי לקוחו לאחר מותו. לעניות דעתי, בלא שארחיב דברים במסגרת זו, ישנה גם חובת נאמנות של עורך דין כלפי הלקוח שהלך לבית עולמו, ואין לומר כי אלה תמו עם מות הלקוח.  

אין מקום לפטור את המערער מתשלום אגרה בגין ההליכים. יחד עם זאת, בשל העובדה שראשיתם של ההליכים קשורה עם שאלת יכולתו הכלכלית של המערער, תופחת האגרה לסך של 500 ש"ח בכל אחד מן ההליכים. כן יפקיד המערער בכל אחד מן ההליכים עירבון בסך של 3,000 ש"ח.

לאור המקובץ, ולאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, למאמציהם של המשיבים (ראו גם ההחלטה מיום 13.7.2009), ולמהות הפתרון שהושג בסופו של דבר, החלטתי לפסוק לעותרת הוצאות בסכום מאוזן של 10,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.

לאור הסכמת הצדדים, אני מורה על מחיקת הערעור והערעור שכנגד ללא צו להוצאות. הפקדון יוחזר למפקידו.  

באתי לכלל מסקנה כי אין להורות על סילוק הערעור על-הסף. הבקשה נדחית אפוא. סבורני כי בנסיבות המקרה שלפניי אין לראות בקביעת הסיווג בהחלטה מיום 13.12.2011 משום סעד עצמאי, וממילא מקובלת עליי עמדת המדינה כי לא נפל פגם דיוני בבחירתה להשהות את הגשת ההליך הערעורי עד לפסק-הדין הסופי בבית המשפט המחוזי. משזו מסקנתי, המושתתת על בחינת מהותה של ההחלטה וסיווגה הנכון על-פי הכללים הנוהגים בכגון דא, איני סבור כי ביתר טענותיה של המשיבה יש כדי להעלות או להוריד באשר לעניין שלפניי.  

לאחר שבחנתי את התיק ואת טענות הצדדים, לא מצאתי לפטור את המבקש מהפקדת עירבון. בנסיבות, יעמוד העירבון על סך של 15,000 ₪. סכום זה יופקד תוך 21 ימים מעת המצאת החלטה זו, שאם לא כן יירשם ההליך לדחייה ללא הודעה נוספת. 

לעת הזו, ובטרם הוגשה תגובת המשיבה בבקשת הרשות לערור, דין הבקשה להידחות. זאת, מהנימוקים שפורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ונוכח המסוכנות הנשקפת מהמבקש. לאחר הגשת תגובת המשיבה, תובא הבקשה לעיוני ויוחלט על אופן המשך הטיפול בבקשה.

הבקשה שלפניי, למרות שכותרתה "ערעור", היא בפועל בקשה לביטול או לתיקון פסק דין. זאת, שכן עצם הגשת בקשות שונות לעיון חוזר לערכאה הדיונית לא מקימה לבעלי הדין זכויות דיוניות שלא היו מוקנות להן קודם לכן. משכך, דינה של בקשה זו להתקבל רק במקרים חריגים שבחריגים, שבהם נפלה טעות עובדתית ברורה, גלויה ושאינה שנויה במחלוקת בתוכן פסק הדין או טעות פרוצדוראלית של ממש באופן מתן פסק הדין. לא זו אף זו, במקרה שלפניי מדובר בבקשה השנייה לעיון חוזר. לאחר העיון בבקשה, מצאתי שאין היא מאותם מקרים חריגים המצדיקים ביטולו או תיקונו של פסק דין.