בהחלטתי מיום 26.2.2013 התייחסתי הן לעניין האגרה הן לעניין העירבון, ולאחר העיון החלטתי ליתן פטור מתשלום אגרה ולהעמיד את סכום העירבון על סך מינימאלי של 1,500 ₪. לא מצאתי – אף לאחר עיון בבקשה הנוספת – משום עילה לעיון חוזר או לשינוי החלטתי מיום 26.2.2013.  

אשר למאזן הנוחות: דחיית בקשה לעיכוב ביצוע בתחום המכרזים משמעותה לעתים קרובות שלילת האפשרות שהמבקש יזכה בביצוע העבודות מושא המכרז, אם כי אין זה ברור מאליו שבכך יהיה כרוך נזק בלתי הפיך, משעומד למבקש הסעד של פיצוי כספי בגין נזקיו שיוכחו. נתתי דעתי גם לאינטרס הציבורי בפינוי הפסולת בהקדם ולכך שעיכוב המכרז ישהה זאת. עם זאת, בנסיבות ונוכח העובדה שענייננו בעבודה שתארך תקופה מוגבלת, מתבקשת המזכירות לקבוע את הערעור לשמיעה בתוך חודש; עד להכרעה בעקבות זאת, שיש לקוות שלא תרחק, ניתן עיכוב ביצוע לעניין התקשרות עם המשיב 1, אך כפי שקבע בית המשפט המחוזי – לא לעניין ביצוע העבודות.  

הבקשה נדחית. אף לגופו של עניין איני סבור כי יש ממש בבקשה. המבקש שב לפני על הטענה לפיה יש לאפשר לו למצות את הליכי הערעור לפי תקנון האגודה. כזכור, טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא אשר קבע כי המבקש לא מיצה את זכות הערעור ולא פנה לחברת העובדים כדי להגיש ערעור על פסק הבוררות. נימוקיו של בית המשפט קמא מקובלים עלי ולא מצאתי טעם להתערב בהם. אוסיף, כי טענת המבקש לפיה הגוף הממונה על מינוי ועדת הבוררים לפי תקנון האגודה אינו קיים שנויה במחלוקת בין הצדדים ונטענה לפני בעלמא וללא כל תימוכין.  

אין מקום לעת הזאת להתערבות בתנאי מעצרו של העורר. אכן, גילו צעיר, עברו נקי, הוא שב ארצה מחופשת פסח אשתקד לאחר הפרשה, ואין טענה בדבר הפרת התנאים עד הנה; אלה עומדים לזכותו. ואולם, עסקינן בפרשה שקשה להגזים בחומרתה ככל שתוכח, במישור הפלילי ובמישור המוסרי, ויש להבטיח ככל הניתן כי העורר לא יימלט מאימת הדין. האמור לגבי העורר – כמובן לרבות דברי התסקיר – הצדיק אל נכון בפני בית המשפט המחוזי את הרחבת ההקלות עד כדי יציאה לעבודה, תוך שנכללות גם שעות תפילה, וכל היום כולו הוא איפוא מעין התאווררות; בית המשפט נדרש ברגישות הן לעורר הן לאינטרס הציבורי.  

לתגובת המשיב עד יום ה' 14.3.13. המשיב ער מן הסתם לכך שהבקשה נדחתה, ועתה עסקינן בבקשת דחיה ל-30 יום. כמובן בידי הצדדים להידבר לעניין זה. 

סבורני, כי לא עלה בידיה של המבקשת להראות שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. המבקשת טענה עוד, כי מימוש הדירה יגרום ל"סיכול הערעור". טענה זו מתקשה אני להלום. הערעור הוגש כנגד ההחלטה שלא לאפשר למבקשת להגיש תובענה כנגד הבנק, וככל שיתקבל תוכל המבקשת להגיש תובענה כאמור. מדובר איפוא בטענות בנוגע לחיובים כספיים, בגדרם ניתן יהא להביא בחשבון גם את התמורה שתתקבל ממימוש הדירה. בבקשה לא נטען לנזק קונקרטי שייגרם למבקשת אם לא יעוכב מימוש הדירה, לבד מן הטענה הכללית כי "ייגרם לה עוול נוראי". טענה כללית ומעורפלת זו אינה יכולה לשמש משקל נגד לזכותו של הבנק לממש את הדירה.  

הבקשה נדחית אפוא. בית משפט זה כבר קבע בעבר כי מקום שבו הגורמים המקצועיים חוששים כי לא ניתן לנטרל מסוכנות אסיר בעת שהייתו בחופשה, אינטרס האסיר לצאת לחופשה לא יגבר על אינטרס ההגנה על הציבור (ראו: עניין כוכבי, שם). בנסיבות העניין, ובשים לב לנימוקיה המקצועיים וכבדי המשקל של וג"ע, החלטת שירות בתי הסוהר בעניינו של המבקש לא חרגה ממתחם הסבירות, וממילא אין עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להתערב בה.

לא מצאתי טעם של ממש בבקשה. ההליך הוגש ביום 18.12.2012, המועד להפקדת העירבון כבר נדחה יותר מפעם אחת לבקשת המערערים, ולדברי המערערים הם "ערוכים להפקדה ביום 12.3.2013". אין הצדקה מבוררת להמשך דחיית מועד ההפקדה, ואם המערערים עומדים על קיום ההליך עליהם לבצעה תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו. לא יעשו כן – יירשם ההליך לדחייה.  

על-פי נהלי בית משפט זה ועל-פי הוראות הדין, על יוזם ההליך להפקיד את העירבון בסמוך להגשת ההליך. התפיסה המקובלת היא כי אין להטריח את בית המשפט ואת הצד שכנגד בטיפול בהליך, כל עוד קיים חשש כי ההליך יידחה בשל אי הפקדת עירבון. לפיכך, הפקדת העירבון במלואו היא בדרך-כלל תנאי להמשך הטיפול בתיק, וממילא עיכוב ממושך בהפקדת העירבון משמעו עיכוב ממושך בטיפול בערעור.

בהמשך להצעת בית המשפט הנזכרת בה: בהסכמה בין הצדדים, תחויב המדינה בתשלום 500,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום וישא לאחר מכן הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין עד לתשלום. בכך יסולקו סופית טענות הצדדים. הסכום יועבר למערערות 2-1 יחד ולחוד, וכך גם לגבי הזכות לקבלת הסכומים בהם חויבה המדינה לפי פסק הדין קמא, אך סכומי החיוב על פי פסק הדין קמא יעמדו בעינם. בכפוף לכל אלה נמחקים שני הערעורים.