יש להצר על כך שהצדדים לא השכילו לשלוח את הבקשה המשותפת למחיקת הבר"ע כבר ביום 7.3.2013, היום בו הגיעו להסכמה כאמור, מה שיכול היה לחסוך מזמנו היקר של בית משפט זה.

איני נעתר לערר, ככל שהדברים אמורים בעוררים 3-2. ככל שהדברים אמורים בעורר 1, מתקבל הערר באופן חלקי, לעת הזאת עוצמת הראיות כנגד העוררים בנוגע לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה פחותה מזו הקיימת בנוגע לעבירה של קשירת קשר. באשר לעילת מעצר; סבורני, כי המעשים המיוחסים לעוררים מלמדים על מסוכנותם. יודגש, כי מסוכנות זו קמה גם בנתון לאמור מעלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. אוסיף, כי מסוכנותם של העוררים מתחזקת גם נוכח שתיקתם בחקירה. השאלה היא איפוא האם ניתן להפיג מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר. 

הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעור המערער. אשר על כן, אנו מורים כי המערער הוא בר-הסגרה לארצות הברית בגין חלקו בפרשה בגינה הוגש כתב האישום נגדו. כאמור, המערער היה אמנם אזרח ישראלי בעת ביצוע העבירות, אך לא היה תושב ישראל, שכן התגורר בקביעות בארצות הברית מאז שנת 1995. הימצאותו של המשיב בישראל אינה אלא פועל יוצא של הימלטותו מארצות הברית בשל אימת הדין. משכך, תנאי סעיף 1א' לחוק ההסגרה לא התקיימו, והמערער אינו זכאי להתחייבות להחזירו לישראל לריצוי עונשו, ככל שיורשע בארצות הברית וייגזר דינו למאסר.

מתגבשת המסקנה שבית המשפט לא החמיר עם המערער יתר על המידה ושיקלל את הנסיבות המקלות של  המעשה והעושה. אף אם ניתן היה להגיע בנסיבות העניין לתוצאה עונשית מקלה יותר בעונש המאסר, ודאי שהעונש אינו חמור במידה כזו המצדיקה התערבות. השיקול של הרתעת הכלל בעל משקל רב בעבירות מעין אלו. גם באשר לקנס, לנוכח העובדה כי אין מדובר בשיעור קנס גבוה אינני מוצא מקום להתערבותנו.

על פי כללים אלו הצדק עם המשיב 2 כי מבלי שניתנה למערערים רשות לכך לא היו רשאים הם לצרף לתיק מוצגיהם מוצגים אשר לא הוצגו בפני בית המשפט קמא, ובכלל זאת ראיות, כתבי טענות ואף החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים אחרים ואשר נועדו להוכיח טענות עובדתיות בהליך שבכאן. לעומת זאת וכפי שציינתי לעיל אין מקום להורות על הוצאתם של החלטות שיפוטיות במסגרת ההליכים ת"א 14334-01-10  ופסק הדין שניתן בת"א 1792/00. 

לאחר עיון בתיק ובחומר המצורף, סבורני כי אין להעניק רשות ערר במקרה דנא. אמנם, ייתכן וניתן היה להגיע לתוצאה אחרת בבית המשפט המחוזי, ואולם אין מחלוקת שהתיק נקבע לדיון, ובא כוח המבקש לא התייצב אליו. כמובן, במקרה זה רשאי היה בית המשפט המחוזי למחוק את הערר. יתרה מכך, בעקבות בקשת הסניגוריה, נקבע הדיון למחר. בהיעדר נסיבות חריגות, תוצאה זו, על סד הזמנים שנוצר, איננה מחייבת התערבות תוך קבלת הבקשה למתן רשות ערר.

במקרה שלפנינו, לא עלה בידי המערער להצביע על סטייה המצריכה התערבות. תחילה ייאמר כי לא מצאנו ממש בטענות המערער ביחס לשימוש שעשה בית המשפט קמא בתיקון 113. בית המשפט ציין מפורשות כי התיקון אינו חל על עניינו של הנאשם, והשתמש בו כמקור השראה בלבד. בכך אין כל פגם. זאת ואף זאת: המערער הודה בביצוען של עבירות שוד ותקיפה נגד קבוצה גדולה של קורבנות, תוך עשיית שימוש פסול ונפסד בכוח שהוענק לו במסגרת תפקידו כשוטר משמר הגבול. לנסיבה זו משקל נכבד בענייננו. 

לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי להיעתר לערר, באופן שעניינו של העורר יוחזר לשירות המבחן לצורך בחינת חלופת המעצר בשגב שלום, ולאחר מכן לבית המשפט המחוזי להכרעה לפי שיקולו.  

לעת הזאת איני רואה מקום להיעתר לבקשה. ככל שתהא הסכמה בין הצדדים ניתן יהיה להביאה בפניי.

אכן יש להוסיף להחלטה מיום 12.3.13 כי מעצר המשיב יהא בתנאי אשפוז כמוסכם.